המסע לארץ השמחה
תוכן עניינים :
· פרק א’ – פתיחה
o מהו רגש ?
· פרק ב’ – מהותה ושורשה של השמחה
o השמחה היא שלוות הלב
· פרק ג’ – הדרך לשמחה תמידית
א. אמונה וביטחון
ב. השמח בחלקו
1. התמקדות בחיובי
2. פורפורציה נכונה
3. אין מטרה להצליח
ג. מיצוי עצמי
1. מודעות עצמית
2. ההטבה לזולת
ד. ענווה
ה. עבודת ה’
· פרק ד’ – הדרך לשמחה זמנית
א. מוזיקה
ב. חשבון נפש
עצבות מעברות
1. עצבות שלילית מרירות חיוביות
2. מעשה שטות
3. אני יהודי !
ג. שיחה עם קרוב
ד. עשייה בזריזות
ה. התבודדות
פרק א – פתיחה :
השמח הוא המנצח …
רבים הם מקראות חז”ל העוסקים בחשיבות השמחה ובראשם הפס’ בדברים (כ”ח, מ”ז)
“תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב”,
וכן מודגש הדבר ביתר שאת במימרא: “והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלוקים” – אין הנבואה שורה
מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, פסגת הקרבה לה’ והדבקות בו אינם יכולים להיעשות אלא מתוך ‘שמחה’,
הגמ’ בתענית כב. מספרת על אליהו ורבי ברוקא שהיו הולכים בשוק שבעיר לפת ושאל ר’ ברוקא את
אליהו מי כאן בן עה”ב? וענה אליהו אותם שניים ,שמשמחים אנשים- אינשי בדוחי , מבדחינן עציבי –
הם בני עה”ב .
הרמב”ם בסוף הלכות לולב כותב : השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן
עבודה גדולה היא … ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה’ .
האר”י כותב שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל
מצווה שמחה גדולה , מכאן שעניין גדול וחשיבות עמוקה ויסודית יש לשמחה בעבודת ה’.
מהבחינה הבריאותית כמובן השמחה חיונית, (ע”פ מחקר שנערך בנ”א אופטימיים הצוחקים ושמחים הרבה, תוחלת חייהם ארוכה יותר ) אך לא רק גם מההיבט הפילוסופי יש חשיבות לשמחה –
כל מטרת העונש לגרום לאדם שיהא עצוב, ואם כוח העצב הטמון במאורע לא פגע בו והמשיך האדם את זרם שימחת חייו נמצא שאותו עונש וקללה הובסו ולא הגיעו ליעדם ,
וכן להפך – כל מטרת היופי שבחיים,הנעימות וכל חמדות תבל לגרום לאדם להיות שמח, ואם לא שמח בהם תכליתם אבדה ושווים הם לקללה,
נמצא שברכה אחת יש להיות שמח וכל שאר הברכות הנם אמצעי לברכה זאת .
טרם נמשיך לעסוק בנושא השמחה נסטה לרגע על מנת להבין קמעה מהו רגש?
מהו רגש ?
הרגשות הם תוצר לוואי של מחשבות ופעולות “אחרי המעשים נמשכים הלבבות ” , עקב מחשבה מסוימת
נילווה אליה רגש מסוים, תגובות רגשיות אלו נוצרו מעמקי עולמו הפנימי של האדם, בעולם פנימי זה
יש מערכת כללים פנימית ולפיה הוא קובע כיצד , מתי , ובאיזו צורה הוא יגיב לגירויים,
לכן כשאנו אומרים כי דני הוא אופטימי או יוסי הוא פחדן אנו נותנים שם למערכת התגובות השכיחות ביותר אצל אותו אדם במצב מסוים.
לכן מאמרנו כאן מטרתו היא לשנות את מחשבותיו של האדם, את פירושו למציאות,למחשבות שלוות,
אופטימיות, בריאות וטובות יותר ולהביאו למצב שתגובותיו השמחות יהיו תדירות ושכיחות יותר.
פרק ב’ – מהותה ושורשה של השמחה
אין האושר והשמחה נובעים ממהות חומרית , מוכח הדבר מ- 2 היבטים :
1. כלל נקוט בידינו שאין ה’ – הבורא , מצווה על האדם דברים המנוגדים ליכולתו, ואם ה’ ציוונו לעובדו
בשמחה – הרגשה נפשית זאת נובעת מתוך יכולת עצמאית , לא תלויה היא בגורמים שמחוץ לה – כמו:
עושר ונכסים רבים וכיו”ב, שהרי אם כך היה הדבר לא היה ה’ מצווה ציווי לכלל שרק פרטים בודדים בו יכולים לקיימו, יש להדגיש שזה הציווי היחיד שלא נידחה בשום מצב , גם בפיקוח נפש יש לעובדו בשמחה .
2. רבים הם שמרובים נכסים הם ומנת חלקם דאגה ותרות עיניים “מרבה נכסים מרבה דאגה “, ורחוקה היא השלווה והשמחה במעון נפשם,
בעקבות כך אמר שלמה: “כל הדברים יגעים, לא יוכל איש לדבר, לא תישבע עין מראות ולא תמלא אוזן משמוע “(קהלת א’, ח’)ומבארים הפרשנים רש”י ואב”ע:
“כל הדברים שבעולם טעונים ומלאים הם, לו ירצה האדם למלא את אושרו וסיפוקו בדיבור, לא ימלא את סיפוקו בדברים, אף לא בראיה וגם לא משמיעה,
מכיוון שהם אינם דברים, שמסוגלים לתת מענה מושלם למועקתו הנפשית כי הנפש מתמלאת רק מדברים שבעומק ושבתודעה…”
א”כ מהו אותו טוב פנימי ששום ערך גשמי לא יוכל להתחרות בו ?
מהו אותו כוח נפשי שכאשר יזכה בו האדם ייטב לו מעבר לכל התנאים הסביבתיים ?
השמחה היא שלוות הלב
האורחות צדיקים בשער השמחה כותב : ” השמחה באה לאדם מרוב שלוותו בלבו ” , המרגיש שטוב לו עם מה שיש לו ,
והרגוע מבחינה נפשית ביחסו לכל המתרחש סביבו, ושלוו בלבו באמת – אותו אדם הנוהג כך הוא האדם השמח ומאושר כל ימיו.
אין ספק שקשה מאד להיות שליו שהרי אין אדם שאין לו צרות ואין נפש ללא צער, הטרדות היומיומיות
שרודפות את האדם תדיר, טורפות מנוחתו ושלוותו ואינן נותנות לו מנוח ובודאי שאינן נותנות לו להיות
שלו ומאושר, ואף יתר מכך, לפעמים באים על האדם צרות פרנסה בריאות וכיו”ב המסיטים את כל
מחשבותיו והגיגיו לאפיקים טרודים וכאובים של השגת פתרון לבעיות , אין לו פנאי ויישוב הדעת בכדי
להרגיע עצמו ולהעניק לעצמו מעט שלווה בחיים ,
אם כך מהו אותו עומק ותודעה המקנים שמחה ושלווה?
א”כ חוזרת השאלה ביתר-שאת!
פרק ג’ – הדרך לשמחה תמידית
יש בתחילה לדעת שהאושר טמון בתוכנו – כל צרכנו(“בא”ה שעשה לי כל צרכי”) נתונים לנו, השמחה תלויה רק בהחלטתו של האדם הנובעת מתוך אופן הסתכלותו על המציאות ולא בשום גורם אחר.
מיטיב לבאר זאת האור החיים הקדוש באומרו :
“המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו שלך האדם ,ממה שהוא חוץ להוויתו וחוץ לרצונו, מחשבת פיגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת,
והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המידות הרעות שביסוד הרשעה – שכחת ה’ וטובו, אורו וישעו חכמתו חסדו וגבורתו ,
על כן ישרי לב שמחים תמיד שמחו בה’ וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב “(אוה”ק ג’ עמ’ קה )
על כן אביא בתחילה מס’ תפיסות ותובנות שאם נממשם נפנימם ונחדירם עד כדי אחדות מוחלטת, ונעשם כאבן יסוד לבניין אישיותנו נגיע למחוז חפצנו –
ולבבנו ימלא תדיר שימחה,
אין זו עבודה קלה אך מובטחים אנו: :”שהזורעים בדמעה ברינה יקצורו” .
1. אמונה וביטחון – “כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד” – כדי לחיות חיים טובים על האדם להאמין שכל מה שקורה הוא מה’ ,כפי
שאמר החזו”א בספרו אמונה וביטחון : “עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך ” ,
וזה הדבר הטוב ביותר בשבילו באותו רגע כי ה’ הוא טוב ומטיב,
זהו בסיס לאקסיומה של חז”ל: “איזהו עשיר השמח בחלקו” – אין השמחה פרי תוצר של שפע גשמי או מילוי רצונות.
השלווה הפנימית יכולה לשכון בלב שמקבל כל מה שבא עליו מה’.
האדמ”ור הזקן מוסיף שהטוב הטמון בייסורים נעלה עוד יותר מהטוב הגלוי ודווקא משום עליונותו אין ביכולתו להתגלות כטוב אלא כדבר הנראה רע ,
ולו היו לנו הכלים לראות את הדברים בראיה פנימית יותר היינו שמחים בייסורים הללו .דבר זה מומחש בגמ’ בתענית המספרת על נחום איש גם זו
שהיה רגיל לומר על כל מאורע “גם זו לטובה” .
הפנמת ידיעה- תחושה זו יש בכוחה להפיג הצער והכאב ולעמעם רגשות עזים.
2. “השמח בחלקו”- המסתפק במה שיש לו מכל כיוון ועת ובכל הגיון כלשהו, ברוח טובה ובשוויון נפש.
רש”י בלשונו הקצרה – ארוכה מבאר מימרא זו כך : ” העשיר הוא השמח בחלקו , בחלק שה’ מזמין לו, הכל ניטל בעין יפה ועוד השמח בחלקו
שיש לו חרות הנפש ולב טוב באותו החלק שה’ מזמן בין טוב בין רע , בין מעט בין רב ואינו מצטער להיות רודף ולהוט לקנות יותר מחלקו ” .
חז”ל אומרים זאת במימרא במסכת ברכות נד.”כשם שחייב אדם לברך על הטובה כן חייב לברך על הרעה “,
לאור זאת עלינו :
א. לעמול ולהתמקד בחיובי שבמצב הקיים ובהסתפקות ביש’ שבכל עת, זו הערובה לשלוות נפש ומנוחה. כך האדם מסיר מלבו כל מורת רוח,
לחצים וכמיהות וכך נאמר בסוכה נב: “אמר ר’ יוחנן אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב ” ר’ יוחנן מתייחס לקונפליקט בין גוף האדם לנפש
ומציין כלל מדהים בעמקותו – זה שחי ביושר ובאיפוק ישבע וייטב לו, הוא יהיה רגוע ושלו, אולם זה שעסוק בריצוי גופו לעולם לא ישבע,
כי תמיד ידמיין שאם ישיג עוד הוא יהיה מרוצה יותר אך זה שמסתפק במה שבא עליו לא יחפש עוד ועוד כי טוב לו במה שכבר יש לו.
ב. על האדם לטול את הדברים ביחס מתאים – פרופורציה נכונה ולא לשקוע בעצבות למרות הצער והכאב.
פעמים עצבות מתוך התבוססות יתרה בבעיה בדיבור ובמחשבה על אותו מאורע שמצער – גורמת לשקוע ולהתעצב יותר ויותר,
לכן חובה במצבים אלו להסית את מחשבותיו לא כלפי הבעיה אלא כלפי פתרונה, לראות את הבעיה כאתגר כלומר: הבעיה זניחה, העיקר הוא מציאת הפתרון, זווית זו עושה חיים יותר נינוחים ויותר פרקטים,
וגם אם הפתרון מלווה בהקרבה ובעצב,עצם עשיית הצעד הנכון מעניקה שימחה ויחס נכון למציאות.
אם אין פתרון – והמצב לא ישתנה הדבר היחיד שיכול להשתנות זה איך שהאדם יגיב למצב .
ג. “ישמח לב מבקשי ה’ ” לזכור היטב שאין מטרה להצליח אלא להשתדל להצליח (כמובן לעמול בכל יכולתו וכישוריו) “אדם לעמל יולד “.
כיוון שרבים הם הגורמים שיכולים למנוע הצלחה למרות כל המאמץ וההשקעה כך ששמחת ההצלחה לא מובטחת היא , אך שימחה בכך שהאדם עמל ועושה את המוטל עליו – שימחה מובטחת היא .
מתוך מבט כזה, האדם לא לחוץ לא מתוח , לא מנסה לדלג על שלבים ולא חי כל הזמן תחת הביקורת השלילית ומאידך לא מתעצל ,אלא כל הזמן מנסה לממש מטרותיו ושאיפותיו.
3.מיצוי עצמי – השמחה היא ביטוי להוצאת כוחות האדם מן הכוח אל הפועל : “בעת השמחה כל האדם בפעל כי זהו עניין השמחה מוציאה נפש האדם לפעל”( חידושי אגדות ג’ רלד’)
.הגר”א (ספרא דצניעוא) כותב על דרך הדרש: “ואלה תולדות יצחק בן אברהם” אלו- הם תולדות השחוק שיהא בעולם . אברהם הוליד את יצחק ,
פירושו: הנשמה מולידה השמחה והשחוק הזה . ולפי עניינו הוא החסד הזה שהוא אברהם רק כשאדם מביא לידי ביטוי את כוחותיו לפועל הוא שמח.
ביאור העניין: כיום המחלה המצויה ביותר היא תסכול וחוסר סיפוק למרות ההצלחות שחווה, כיון שפעמים חש האדם כך בגלל שלא ממצה את כל כשרונותיו
ואת הכוחות המעולים והאיכותיים שבקרבו , לכן רק כאשר האדם יצליח לגלות את עיקר מהותו וערכו המוסרי הרוחני והשכלי יש סיכוי שיגיע לסיפוק ושימחה
כפי שאמר הרב קוק :
” שימחה היא ההשגה השיכלית ,ושימחת ההדרכה המוסרית בנטיות מידותיו הפנימיות לצד הטוב והחסד.. ” (עין איה עמ’ 113)
· מודעות עצמית – בשני מצבים נימצא האדם תדיר :האחד מצב של מעשה ,והשני מצב של שאיפה.מצב של מעשה גורם לאדם סיפוק ושימחה ,
ואילו מצב של שאיפה שאינה מתבטאת ב- מעשה גורמת לאדם בעצם טבעה עצבות מחמת המרחק בין הרצוי למצוי. לכן על האדם להתבונן במצבו הנפשי
ולראות את דרגתו האמיתית ועם זאת להתעלות ולהתקדם לכן האדמור הזקן כתב : העצבות יורדת על האדם כשמבקש גדולות דווקא” – כלומר גם בעבודת ה’ יש לצעוד ע”פ דרגתך ורמתך הרוחנית.
· ההטבה לזולת – חלק מהמימוש העצמי הוא ההטבה לעולם לגמול חסדים ,
כך כותב הרסיסי לילה כא’ נג’ : ” וזהו עיקר שימחת האדם כאשר יש לו טובת עין להנות מחלקו לאחרים, מה שאין כן צר עין אין קרוי
עשיר כלל כי אין שמח בחלקו על ידי שעינו צרה בשל אחרים.
4. ענווה:”ויספו ענווים בה’ שמחה” אדם שמחשיב עצמו –חושב שמגיע לו הרבה ומיתוך כך: “מי שיש לו מנה רוצה מאתיים” ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו ,
ולכן גם שימחתו על מה שיש לו לא שלימה וגורמת עצבות כי לא מסתפק ,וכל מה שנותנים לו מן השמיים אינו כפי שחושב שמגיע לו כי בעיני עצמו
חש שנעלה הוא מצד מהותו וערכו, לכן הענוו –האדם שלא מחשיב עצמו לבעל מעלה גם בהעדר שפע לא עצוב ,כי חש שלא מגיע לו כלום ,וכשיש
לו משהו שמח מאד .(ומאמרי האדמור הריי”ץ-חב”ד )
ר’ נחמן כותב שאחד הסיבות שטוב שיכריח האדם עצמו לעשות מעט מעשי שטות (שעושה תנועות מגוחכות ופרצופים וקולות משונים)היא :
כדי לנער עצמו מהגאווה והחשיבות העצמית ולחזור לגדרו האמיתי והשמח, כמו ילד שבאופן טבעי אינו נמנע מכל זה בשביל לשמוח בחייו,
וזה רק בגלל שעדיין לא ‘התנפח’ מהגאווה והחשיבות של המבוגרים.
5.עבודת ה’ – ההתבוננות במשמעות העניין של קיום מצוות , המילה מיצווה באה מהלשון צוותא וחיבור כאשר יהודי עושה מצווה הוא נעשה בצוותא עם המצווה
ומחבר את נפשו שהיא חלק אלוה ממעל אל מקורה – הקב”ה “ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשבייה, כמשל בן המלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ,
ויצא לחופשי אל בית אביו המלך ” (תניא פרק לא’) לכן האדם היהודי הלומד על גדולת ה’ אף במישור הפשוט – כשמביט על כל הטוב והחסד שה’ משפיע על העולם ועליו,
ויודע שבאמצעות התורה והמצוות מתקרב לה’ – מעשים אלו עם מחשבה זו גורמים לשמחה .
פרק ד’ – הדרך לשמחה זמנית:
אך כיוון שאנו בנ”א וארוכה הדרך לבנות אישיות שמחה תמיד המרוממת מעל המציאות מתוך המדדים המובאים לעי’ל,
ישנם מס’ דברים שדרכם יכול האדם למצוא מזור ושלווה זמניים .
1. מוזיקה : נשב לבדנו בחדר סגור במקום שקט נכבה את הפלאפון וכל שאר המסיחים, נגביר
הווליום ופשוט נאזין ונתרכז בנגינה ולא בשום דבר אחר. נוקסם שבכוח הניגון לשנות לטובה את כל המארג הנפשי של האדם, לזכך נפשו ולהרחיקו מעל שוק החיים הלוחץ.
וכך כותב ר’ נחמן מברסלב : “טוב לאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאד מאוד , ואפילו מי שאינו יכול לנגן אע”פ כן בביתו,
ובינו לבין עצמו יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל לזמר אותו כי מעלת הניגון אין לשער .
האדמור הזקן כותב : ששמחה של מצווה ושיר מבטלות דינים וקטרוגים . בגשמיות ורוחניות . וזאת כי ה’ מתנהג עם האדם ע”פ מעשיו “במידה שאדם מודד מודדין לו ”
לכן כאשר יהודי פה למטה שרוי בשמחה הפורצת גבולות:- לא חושב על עצמו ומכיר שיש דבר עמוק וגדול לאין שיעור שהוא מעבר לו ולמצבו הזמני והבר חלוף,
קיום מצוות הגשמת ייעודו והתקרבות לה’ , כך למעלה נפרצים כל הגבולות ומתבטלים כל הקטרוגים , רעיון זה נובע מתוך דיברי הזוהר (ח”ב קפד,ב)
שעולמנו התחתון מקבל את כל השפעותיו מלמעלה כשכאן למטה שורה שמחה ואורה . לכן השמחה היא הכלי להמשכת שפע טוב לאדם ולעולם .
2. חשבון נפש : או לפי החסידות “התבודדות”, פשוט ליטול פסק זמן מכל המחשבות הצדדיים ולהתמקד בעצמי הפנימי שלי באיזה דברים אני חש בלבול וספק ולחשוב מה הפתרון לדברים שקורים לי,
מה הסיבה שדברים קורים לי וכו’. וכשינסה האדם לחשב את חשבונו האישי עם עצמו עם העולם ועם מנהיגו של עולם יגלה עם הזמן שהוא מתחיל לקחת פיקוד על עצמו בתוך העולם
ומתוך כך יחוש ששלווה באה עליו הוא שלם עם עצמו ועם המתרחש סביבות ויש לו תפיסה ברורה לכל אחד מן הדברים שמתרחשים בו ולידו ושתפיסתו את ההתמודדוית מוארת באור אחר.
העמל בריכוז בעצמי מוביל את האדם לשליטה ולכדי תובנה שתגרום לו להבין יותר את עצמו וזה מביאו לשלווה .
ר’ אברהם בן הרמב”ם כותב בסיפרו המספיק לעובדי ה’ ,פרק “ההתבודדות”:
“ההתבודדות היא אחת מן הנכבדות שבין המידות התרומיות , והיא דרכם של גדולי הצדיקים,
ובאמצעותה הגיעו הנביאים ליד התגלות , ולא עוד אלא שהיא היא ההתגלות עצמה.
עצבות מעברות:
עצבות שלילית מרירות חיובית – כשמתוך חשבון הנפש האדם מגיע לעצבות כיוון שמגלה שלוקה הוא במידות רעות וניכשל במעשים לא טובים אין לו להתעצב אלא להיות במרירות ובשיברון לב,
ההבדל ביניהם דומה להבדל בין אדם שביתו עולה בלהבות והוא זועק מרה ורץ לכבות את האש ולהציל מה שאפשר לבין מי שמתיישב מול הבית הבוער ומביט בו בעצב
אצל הראשון זו תנועה נפשית חיובית ובונה ואילו אצל השני היא שלילת והרסנית,
חסידים היו אומרים שהעצבות אינה עברה אך אל השאול שהעצבות עלולה להפיל את האדם שום עברה אינה יכולה להפילו .
לכן העצבות מושללת לחלוטין ולעומתה המרירות היא דבר חיובי למצבים מסוימים, ולאחר החשבון נפש עליו לחזור בשמחה לעבודת ה’ ,
הר”צ (שיחות תשה עמ’ 85) כותב על כך:
“המרירות העמוקה ביותר היא זו שמביאה את השמחה הנעלית ביותר ,ודווקא השמחה הנעלית ביות חייבת להוביל ללב נישבר ולמרירות עמוקה ביותר “.
כלומר ככל שהמרירות מההכרה בפחיתות האדם גדולה יותר , כך מכיר הוא יותר את הזכות והעילוי שבקיום המצוות , וככל שהשמחה מתעצמת –
בכך שהוא יהודי וביכולתו להתקרב לה’ כך מצטער הוא יותר ששוגה וסוטה מדרך המלך .
במדרש נאמר : “צדיקים תחילתן מריבה וסופן שימחה, רשעים תחילתן שימחה וסופן מריבה” כלומר הצדיקים המחטטים בניבכי נפשם המתחבטים בדרכם ,
“רבים” עם עצמם במיטב שנותיהם , כדי להפיק מעצמם את הטוב ביותר , סופן שימחה ושלווה ואילו קלי הדעת שמעבירים את חייהם בתענוגות ו’שמחה’ סופן עצב ומרירה.
מעשי שטות – ר’ נחמן מברסלב: כותב שעל פי רוב אחרי כל העצות לשמחה “אי אפשר לבוא לשמחה, אלא על ידי מעשי שטות ובדיחות הדעת, וכן על ידי השמחה של “ברוך שלא עשני גוי”.
עצה זאת היא רק “עזרה ראשונה”, כי בודאי אין ראוי לאדם שילך כל היום ויעשה מעשי שטות,
אלא העיקר הוא, שלאחר ‘שיתנער’ מהדיכאון על ידי מעשה שטות, יוכל להמשיך בעבודתו את ה’ בשמחה אמיתית ובבהירות הדעת.העצה של מעשי שטות ובדיחות הדעת,
היא בשביל לנער מהאדם את כבלי הדיכדוך ולהוציא אותו מקיפאון הגאווה והחשיבות העצמית.
אני יהודי – ר’ נחמן כאן אומר שברגע שהאדם רואה את כל נגעי עצמו, ועד כמה הוא לא מצליח ללכת בדרכי ה’ ומצוותיו והוא רוצה לתקן את מעשיו, ואין הדבר עולה בידו כלל,
ובפרט כאשר יש עליו ההתגברות מצד היצר הרע וחילותיו, וכן בגשמיות – הוא עובר כל מיני ניסיונות וקשיים, אזי טבע האדם לשקוע ולטבוע באותם חסרונות ופגמים
ולחטט בהם יתר על המידה והוא מתמלא בעצב, לכן כותב:” ע”י “ברוך שלא עשני גוי” כלומר ע”י כך שיחשוב שלמרות כל מגרעותיו , ה’ לא עשהו גוי וקרבהו אליו ולעבודתו
ובחר בו להיות יהודי כמו שכתוב : “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות. וקידשתנו במצוותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת” –
יהא שמח כי אין ערוך לשמחה שצריכה להיות לו רק על עצם בחירתו של ה’ בו,ובשמחה זו אי אפשר לעולם לפגום ולהפחית מערכה, מאחר ואין היא תלויה בנו כלל,
כי כל עיקר שמחתנו היא על כך שה’ קרב אותנו אליו מרצונו בלי שום קשר למעשינו. ובזה יכול כל אדם לשמח את עצמו, ולא יוכל שום חסרון או פגם לקלקל את שמחתו,
ואף אם הוא רחוק ביותר מקדושת ישראל, ופגם בכל הפגמים האפשריים, והוא מלא בחסרונות בגשמיות וברוחניות מכף רגל ועד ראש עדיין הוא נקרא יהודי, שפירושו –
שה’ בחר בו לקרבו אליו, ובשביל בחירה זו, שה’ בחר בו, יש לו לשמוח כל ימי חייו אפילו אם הוא כמו שהוא. מאחר וה’ בחר בו למרות הכל, ור’ נחמן מסיים:
שמתוך שפע שמחתו,יוכל גם לתקן מעשיו קמעה קמעה,מבלי שייפול לשחורות וחלישות הדעת, כי בשמחה הזאת, ועל ידי שיתחזק לזכור את השמחה הזאת ולהחיות אותה תמיד,
ויודה לה’ על שבחר בו לקרב אותו אליו,יוכל ללכת בדרכי התשובה כראוי עד שיזכה לתקן גם את כל פגמיו ולכנוס בעבודת ה’ באמת כראוי.
3. שיחה עם קרוב– פעמים מומלץ לפי צרכיו של כל אדם ואדם להשמיע לחבר קרוב אשר על ליבו לא רק כדי לקבל אספקט אחר על תמונת המאורע אלא
עצם הדיבור והוצאת העניין כלפי חוץ מקלה על האדם לכן אף דיבור לה’ או בינו לבין עצמו בקול , מסייעים לכן נאמר במשלי” דאגה בלב איש ישיחנה “.
4. עשייה בזריזות : העצבות שייכת לכוחות הנפש הכבדים (מיסוד העפר ) ומושכת את האדם לעצלות, כבדות ויאוש וכך כותב האדמור הר”צ
“רבותינו הקדושים גזרו אומר אשר הדאגה והעצבות גם בממילי דשמיא היא מידה רעה ואסרוה באיסור גמור ומוחלט(אגרות קודש ח”ד עמ’ שנז’) לכן עצם עשיית דברים בזריזות, במרץ ובחיוניות מתוך כך יצא מהכבדות והדכדוך “
5. תחביבים – כל אדם ע”פ נטיות ליבו , בכוחם להברות האדם , אל לאדם להתעלם ולהזניח את כישוריו תחביביו ומאוייו, בהם ניבט חלק מהאינדיבידואליות שבו,
אך יש להדגיש שיש הבדל גדול בין שימחה לקלות ראש, שימחה היא לא פריקת עול ,שימחה היא השתחררות של האדם מעצמו והתחברותו למה שלמעלה ממנו-
אל השאיפות הפנימיות החבויות בסתרי ליבו , ואילו התהוללות היא התעלמות האדם מעצמו וירידתו למה שלמטה ממנו- מה שנוגד את עצמיותו .
