נערוך שולחן חגיגי ועליו נניח מפירות ארצנו.
נכין מראש סדר ט”ו בשבט מודפס, בו נכניס קטעי קריאה, סיפורים ושירים מתאימים לחניכים.
מומלץ לשתף את החניכים בהכנת הסדר ובחירת התוכן.
במהלך הסדר נקרא יחד את הקטעים, נשיר את השירים, נעלה מספר שאלות לדיון
וכמובן… נאכל בשמחה מפרות ארצנו!
לפניכם הצעות לקטעים, סיפורים ושירים אותם ניתן לשלב במהלך הסדר:
קטעים ומקורות:
מקור החג:
ארבעה ראשי שנים הם:
באחד בניסן- ראש השנה למלכים ולרגלים.
באחד באלול- ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי.
באחד בתשרי- ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות.
באחד בשבט- ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו.
(מסכת ראש השנה פרק א, א)
מקור מנהג עריכת סדר ט”ו בשבט:
סדר ט”ו בשבט הוא מנהג שהחל במאה ה-16 עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל ובראשם האר”י הקדוש שעלה ארצה וחי בצפת.
“תיקון ט”ו בשבט” שתיקן האר”י כלל אכילת פירות ארץ ישראליים, אמירת פסוקים ושירים בשבח הארץ. מה המקור לביטוי “סדר” ט”ו בשבט?
ובכן לימים, אותו תיקון של האר”י הלך ונדמה לסדר אותו אנו עורכים בליל פסח, הכולל שתיית ארבע כוסות יין,
ברכות על הפירות, ואמירת קטעים מהתנ”ך ומהתלמוד.
(מתוך ‘טבע עברי’)
איך זה להיות עץ? /דתיה בן-דור
פַעַם שָאַלְתִי עֵץ –
“עֵץ, אֵיךְ זֶה לִהְיות עֵץ?”
“אַתָה וָודָאי מִתְלוצֵץ”- אמר העץ.
“לא ולא”, אמרתי- “בְּרצִינוּת גְמורַה, זה טוב או רע?”
“רע?” תָמַה העץ. “מדוע?”
“ולא אִכְפַּת לְךָ שאתה תָקוּעַ כָל הַשָבוּעַ?”
“איֵנֶנִי תָקוּעַ, אני הֲרֵי נָטוּעַ”
“ולא מִתְחָשֵק לְךָ לפעמים לָלֶכֶת לְבָקֵר חֲבֵרִים או לִרְאות מה נשמע בִמְקומות אֲחֵרִים?”
“אֵין לי כָל צורֶךְ לָנוּד וְלָנוּעַ. צִיפורים מְזַמְרות לי בְאופֶן קָבוּעַ פָרְפָרִים לי נושְקִים, מְלַטֶפֶת הרוח וּלְנֶגֶד עֵינַי- כָל הַאופֶק פָתוּחַ.”
“וּבַלָיְלָה כְשֶכוּלם יְשֵנִים- אז מה?”
“בלילה אני מַאֲזִין לַדְמָמָה וְשומֵעַ אֵיךְ נושֶמֶת הַאֲדָמָה אֵיךְ פֵירות מַבְשילים
אֵיךְ יורדים הַטְלָלִים וּבְתוךְ עֲנָפַי יְשֵנִים גוזָלִים וַאֲנִי שומֵר עַל שְנָתָם.”
“אני אוהב אותך עץ” – אמרתי
וְהָלַכְתִי אֶל גַנִי וְנָטַעְתִי לי עץ מוּל חָלונִי.
‘וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל’
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב,
לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות…
כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם,
שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתיגע לאחרים? למחר אני מת!…
לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות,
אלא כשם שמצא – עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.
(מדרש תנחומא, פרשת קדושים)
אמר רבי יהודה בן סימון:
וכי אפשר לו לאדם, לבשר ודם, להלך אחרי הקב”ה,
וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה…?
אלא מתחילת בריתו של עולם לא נתעסק הקב”ה אלא במטע תחילה,
זהו שכתוב: ‘ויטע ה’ אלהים גן בעדן’ (בראשית ב, ח)
אף אתם, כשאתם נכנסים לארץ ישראל, לא תתעסקו אלא במטע תחילה:
‘וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. (ויקרא רבה, פרשת קדושים)
‘חשק נטיעת אילנות’ ,
שמחת היצירה בנטיעת עצי מאכל, נובעת על-פי רוב מעולם החומר.
‘התחשק’ קשור לעולם החושים ‘כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים’
והנוטע מתכוון להנאתו הוא, לזכות בפירות העץ למאכל, למלא תאוות האכילה בפירות העץ.
ברם, כיוון שפעולה זו משכללת את העולם ומוציאה אותו מחורבנו, הרי בשרשה של פעולה זו יש קשר לכל ה’יש’ השואף לעילוי ותיקון,
לכן נובע ‘חשק’ זה גם מ’חפץ הטבת הדורות הבאים’.
אמנם, בנטיעת עץ החרוב שאת פירותיו ישא לאחר ‘שבעים שנה’, שהם תקופת חיי האדם, מתגלה חפץ זה בטהרתו.
רק לשם ‘הטבת הדורות’, כתשובת הזקן לחוני המעגל:
‘אני מצאתי את העולם בחרובים, וכשם שנטעו אבותי בשבילי כך אטע אני לבני’ (תענית, כג, עא)
(הרב ע. קלכהיים, הסבר באר ‘מגד ירחים’)
תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים, – אלא בשרשיו,
שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה.
הם מתחזקים על מקור מים חיים של התחדשות. העץ איננו דואג בזמן שהסערות תופסות אותו, מנענעות אותו כופפות אותו,
– הוא לא נע ולא זע ממקומו, וכל זמן שהוא לא נעקר ממקומו, היה תהיה לו תקומה!
ועל כן נמצא שהאילן לא הפסיד כלום, ואדרבא – החליף כוח במאבק. כן הוא האדם.
כל זמן שהוא נצמד לשרשיו הרוחניים – שום רוח לא תעקור אותו ממקומו.
ונהפוך הוא, הסערות תעוררנה את כח ההתחדשות!
(רבי שמשון רפאל הירש, במעגלי השנה)
אָמַר ר’ אַבָּא: אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה,
שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו): “וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְכֶם תִּתְּנוּ וּפִרְיְכֶם תִּשְּׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קָרְבוּ לָבוֹא”.
כְּשֶׁתִּתֵּן אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל פִּרְיָהּ בְּעַיִן יָפָה אָז יִקְרַב הַקֵּץ, וְאֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה יוֹתֵר מִזֶּה.
[סנהדרין צח, א: רש”י שם]
אילן- במה אברכך?
משל לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא,
ומצא אילן שפירותיו מתוקים, וצילו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו.
אכל מפירותיו, ושתה ממימיו וישב בצילו. וכשביקש לילך אמר:
“אילן, אילן! במה אברכך?
אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים;
שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה;
שתהא אמת המים עוברת תחתיך,
הרי אמת המים עוברת תחתיך – – – אלא, יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך.
(עפ”י מסכת תענית)
ראו שניתן ראש-השנה לבני-אדם, באו ואמרו:
כתוב בתורה ‘כי האדם עץ השדה’. נמשל אדם לעץ ועץ לאדם.
ואם כך, מה אדם יש לו ראש-השנה, אף עץ בדין הוא שיהיה לו
ראש-השנה. וכיוון שדיברו אילנות דברים של טעם נתקבלו דבריהם.
אמרו להם: באיזה חודש נקבע ראש-השנה שלכם?
השיבו אילנות: כיוון שאנו צריכים למים קבעוהו בשבט שמזלו דלי.
(הימן הירושלמי)
סיפורים:
יום אחד היה [חוני המעגל] הולך בדרך, ראה איש שהיה נוטע חרוב.
שאל אותו [חוני את האיש]: מתי העץ יניב פירות?
ענה לו [האיש]: לאחר שבעים שנה.
אמר לו [חוני]: וכי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה?
אמר לו אותו אדם: אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע מניב פירות. כמו שאבותיי שתלו לי, כך אני שותל לצורך בני.
(עפ”י תלמוד בבלי, מסכת תענית כג,א)
סיפורים מתוך אתר ‘ישיבה’:
נטוע בקרקע וראשו בשמים
סיפר הרב זאב גולד זצ”ל:
בחגיגת מטעים בשרון, נתכבד מרן הראי”ה קוק בנטיעה הראשונה. כשקם והלך לנטוע התרגש מאד, עיניו זלגו דמעות, ופניו היו כלפיד אש.
כשהגישו לו את המעדר, סירב לקחתו, והתכופף ובידיו טיפל ברגבי האדמה, כשכולו נתון ברעדת קודש. כששאל אותו אחד המקורבים
לפשר התרגשותו המיוחדת, השיב הרב ואמר: “נטיעת עץ פרי בארץ ישראל, אינה פעולה חקלאית רגילה.
זוהי התדבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא, שאף הוא התעסק במטע הארץ תחילה”.
(מועדי הראיה, שירת האילנות)
פלח הכיסופים
סיפר ר’ דוב יוסיפון זצ”ל:
בילדותי זכיתי ללכת עם אחי אברהם לגן דתי ציוני באוקראינה. בגן למדנו עברית, חקלאות וספגנו אהבת הארץ לרוב.
והנה, בהגיע ט”ו בשבט, הובא לגן אוצר: תפוז אמיתי מארץ ישראל.
בשבילנו הילדים היה זה מאורע גדול, אך כמובן כל ילד קיבל רק פלח אחד מהתפוז המופלא. אני ואחי נטלנו את הפלח לביתנו,
ובמשך שבועות נגסנו ממנו בכול יום נגיסה קטנה, ובליבנו כיסופים לארצנו הקדושה. לאחר שנים, זכינו לעלות לארץ,
והנה למרבה הפלא ראינו נערים אוכלים תפוזים שלמים!
בשבילנו היה זה חידוש גדול. אשרינו שזכינו לשפע כה גדול בארצנו.
שירים:
ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש (דברים ח, ז)
השקדיה פורחת
מלים: י. דושמן
השקדיה פורחת
ושמש פז זורחת,
צפורים מראש כל גג
מבשרות את בוא החג
ט”ו בשבט הגיע חג לאילנות.
הארץ משועת
הגיעה עת לטעת,
כל אחד יקח לו עץ
באתים נצא חוצץ,
ט”ו בשבט הגיע חג לאילנות.
כי תבואו אל הארץ
כי תבואו אל הארץ
ונטעתם כל עץ מאכל,
ונתן העץ פריו והארץ יבולה.
עת לנטע אילנות
עת לנטע ולבנות.
(מתוך חומש ויקרא ועפ”י ספר קוהלת)
כך הולכים השותלים
מלים: י. שנהר
כך הולכים השותלים,
רן בלב ואת ביד,
מן העיר ומן הכפר,
מן העמק ומן ההר.
בט”ו בשבט…
למה באתם השותלים,
נך הקרקע ובצר
רגומות סביב נחפר ב
הרים ובמישור.
בט”ו בשבט…
מה יהא פה השותלים,
שתיל יבוא בכל גומה,
יער עד יפרש צלו
על ארצנו עגומה.
בט”ו בשבט
עוד לא תמו כל פלאייך
יורם טהרלב
ארצנו הקטנטונת
ארצנו היפה
מולדת בלי כותונת
מולדת יחפה
קבליני אל שיריך
כלה יפיפיה
פתחי לי שעריך
אבוא בם אודה יה.
בצל עצי החורש
הרחק מאור חמה
יחדיו נכה פה שורש
אל לב האדמה
אל מעיינות הזוהר
אל בארות התום
מולדת ללא תואר
וצועני יתום.
עוד לא תמו כל פלאייך
עוד הזמר לא תם
עוד ליבי מכה עם ליל
ולוחש לו בלאט
את לי רק את אחת,
את לי אם ובת
את לי את המעט,
המעט שנותר.
נביאה בבגדינו
את ריח הכפרים
בפעמון ליבנו
יכו העדרים
ישנה דממה רוגעת
וקרן אור יפה
ולאורה נפסעה
ברגל יחפה.
שירת העשבים
מילים: נעמי שמר,
מעובד לפי תורה של ר’ נחמן מברסלב
דע לך
שכל רועה ורועה
יש לו ניגון מיוחד משלו
דע לך
שכל עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת משלו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון של רועה.
כמה יפה
כמה יפה כמה יפה ונאה
כששומעים השירה שלהם
טוב מאד להתפלל ביניהם
ובשמחה לעבוד את השם
ומשירת העשבים
מתמלא הלב ומשתוקק
וכשהלב מן השירה מתמלא
ומשתוקק אל ארץ ישראל
אור גדול אזי נמשך והולך
מקדושתה של הארץ עליו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון של הלב.
קום והתהלך בארץ
מילים: יורם טהרלב
קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל.
וודאי תפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל.
יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה,
היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה.
זאת אכן אותה הארץ,
זו אותה האדמה
ואותה פיסת הסלע הנצרבת בחמה.
ומתחת לאספלט לבנייני הראווה,
מסתתרת המולדת ביישנית וענווה.
קום והתהלך בארץ…
וכרמי עצי הזית ומסתור המעיין
עוד שומרים על חלומה וחלומנו הישן.
וגגות אודמים על הר וילדים על השבילים,
במקום שבו הלכנו עם חגור ותרמילים.
קום והתהלך בארץ …
בארץ אהבתי
מלים: ל. גולדברג
בארץ אהבתי השקד פורח
בארץ אהבתי מחכים לאורח
שבע עלמות,
שבע אמהות,
שבע כלות בשער.
שבע עלמות
שבע כלות בשער.
בארץ אהבתי על הצריח דגל
אל ארץ אהבתי יבוא עולה- רגל.
בשעה טובה,
בשעה ברוכה,
המשכיחה כל צער.
בשעה טובה,
המשכיחה כל צער.
אך מי עיני נשר לו ויראנו
ומי לב חכם לו ויכרנו.
מי לא יטעה מי לא ישגה,
מי יפתח לו דלת?
ההר הירוק תמיד
מילים: יורם טהרלב
פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט,
ראיתי מעלי צפור קטנה אחת
ותכלת השמים וענן יחיד
וראיתי את ההר הירוק תמיד.
במשחקי ילדות קלי השיכרון
רדפתי פרפרים, החלקתי במדרון
ועת חיפשתי לי מסתור בלב תמים
אז ברחתי אל ההר הירוק תמיד.
ההר הירוק כל ימות השנה,
אני עוד חולם ושואל
לנשום רוחותיך כבראשונה,
לשכב בצלך, כרמל.
בשנת הנעורים, בשנות האהבה,
טפסנו בשבילים ידי בתוך ידה,
השקפנו יום אחד לעבר העתיד
וחלמנו על ההר הירוק שלי
הלכנו לצבא, גדולים ונבוכים.
מתוך המלחמות חזרנו כאחים.
הבאנו על כפים רע וידיד
ונפרדנו מול ההר הירוק תמיד.
ההר הירוק כל ימות השנה…
וילדנו כבר היום הם עלמים,
הורינו שערם הלבין מרוב ימים.
אך צעירים נהיה, כל בוקר עת נביט
אל אחינו, ואל ההר הירוק תמיד.
הוי, ארצי! מולדתי!
מילים שאול טשרניחובסקי
הוי, ארצי! מולדתי!
הר טרשים קרח.
עדר עולפה. שה וגדי.
זהב הדר שמח.
מנזרים, גל, מצבה
כפות טיט על בית.
מושבה לא נושבה.
זית אצל זית.
ארץ ארץ מורשה!
דקל רך כפיים.
גדר קו צבר רשע,
נחל כמה המים.
ריח פרדסי אביב.
שיר צלצל, גמלת.
חל חולות לים סביב!
צל שקמה נופלת.
ארץ נחלת מדבר-סין!
קסם כוכבי לכת,
הבל זעם החמסין,
מלונה השלכת.
כרם-גפן, נים-לא-נים.
תל-חורבה נחרשת,
תכול לילות וילל תנים.
משאבה נוקשת.
הוי, הוי, ארץ חמדת לב!
השמיר השית.
ביר סיד יתום בגב.
בשמים עיט.
מטליות מדבר וחול.
שביל זרוע שחלת.
בים של אור טובע כל
ועל פני כל התכלת.
ולס להגנת הצומח
מילים ולחן: נעמי שמר
כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע
מרבדים נפרשים בשפלת החוף
כלנית וכרכום, אלף גון וצבע
והחוק שאומר – כאן אסור לקטוף.
רק עלי אין החוק משגיח
רק עלי איש אינו שומר
לו היו לי עלי גביע
אז היה מצבי אחר.
צפרים נדירות כבר דוגרות בסלע
אילנות נדירים נשמרים לחוד
איילות נבהלות מסתכלות בשלט
בו כתוב בפרוש שאסור לצוד.
רק עלי עוד לא שמו שלט
מסביב אין לי כל גדר
לו הייתי – נאמר – איילת
אז היה מצבי אחר.
אדוני – היזהר, אל תגע באיריס,
צבעוני ההרים הוא מחוץ לתחום .
כל גבעה נשאה בשולי העיר
היא שטח בר מוגדר ואזור רשום.
אז אני לפעמים חושבת
כי היה זה אולי רצוי-
לו הייתי נרקיס או רקפת
או אפילו איזה בן חצב מצוי
הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר-חוטף-קוטף-
קולע לו זר-
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר.
