בלה ומנחם היו זוג מבוגרים ודל אמצעים, שחיו בישוב מבודד בהרי הגליל.
מנחם היה רועה צאן, שהעדיף את חיי הבדידות על ההרים- רק הוא ועדרו, ובלה הייתה אישה עגלגלה, חייכנית וחביבה.
ילדיהם עזבו את הבית זה מכבר, הקימו משפחות ובחרו בחיים אחרים, הרחק מן הגבעות השוממות.
היה לה חלום, לבלה: לצאת לטיול ולראות את העולם הרחב. ככל שעברו השנים, נדמה היה שחלומה מתרחק והולך.
היא לא הפכה צעירה עם השנים, וכשהפרנסה בדוחק- טיול הוא בגדר מותרות שאפשר רק לחלום עליהן…
ערב אחד, כאשר חזר מנחם לביתם, נתקל בשלושה אנשים, ישובים על הספסל שבחצר ביתו.
מאחר והיה איש מעט תימהוני ומאוד מסוגר, החליט לשאול את אשתו לפשר העניין.
לאחר שסיפרה לו אשתו כי אנשים אלו הגיעו מוקדם יותר וביקשו להמתין לו בחוץ, ביקש כי תזמין אותם להיכנס.
“איננו נכנסים לבית יחדיו”, ענו השלושה פה אחד. “מדוע?”, ביקשה בלה לדעת.
אחד הזקנים, בעל עיניים רכות ונעימות, הסביר, תוך שהוא מצביע על חבריו: “איש זה הוא עושר, ההוא- הצלחה, ואני אהבה”.
ואז הוסיף: “כעת לכי להתייעץ עם בעלך את מי מאיתנו את רוצה להזמין לביתכם”.
בלה מיהרה לספר למנחם את החדשות הנפלאות. עוד טרם הספיק להוציא מילה מפיו, היא כבר החליטה:
“נזמין את עושר, והוא ימלא את ביתנו בעושר, חשוב על כך, מנחם: נוכל לצאת לטיול ההוא, שתמיד חלמתי עליו…
רגע, בעצם, אולי עדיף להזמין את הצלחה. אם יש הצלחה, יש גם עושר. כן כן, את הצלחה…”,
וכמעט כבר יצא לקרוא להצלחה, כשמנחם, בקולו השקט, פסק:
לא עושר, וגם לא הצלחה. חשבי רגע: האם לא עדיף יהיה להזמין לביתנו את אהבה?”.
לרגע חלף ענן דק על פניה של בלה, והיא נאנחה. הטיול ליבשות רחוקות לא יקנה אהבה, את זה היא יודעת.
“אזמין את אהבה”, היא חייכה.
“מי מכם הוא אהבה? בבקשה היכנס והיה אורחנו”, קראה אל תוך הלילה.
אהבה קם והחל ללכת אל הבית, ושני האחרים קמו אף הם ופסעו בעקבותיו. מופתעת, קראה בלה: “מה קרה? הזמנתי רק את אהבה! למה גם אתם נכנסים?”.
השיבו השלושה פה אחד: “אילו היית מזמינה את עושר, או את הצלחה, היו השניים האחרים נשארים בחוץ.
אך מכיוון שהזמנת את אהבה- לכל מקום שהוא הולך, אנו הולכים בעקבותיו. בכל מקום בו יש אהבה, יש גם עושר והצלחה!”
