“בצאת ישראל ממצרים, בחודש האביב של האומה כולה, ודאי היתה התרוממות רוח כללית.
רבו גם רבו צורכי הכלל המשתחרר ומתחיל לקבוע לעצמו משטר חיים פנימי, וקמו כוחות ציבוריים אשר נטלו על עצמם עול ציבור,
ובדרך הטבע התחילו מסיחים את דעתם מהבית, מבית אבות, מהמשפחה המורחבת, הוקדם הכלל לפני הצרכים המשפחתיים.
למניעת תקלה חמורה זאת הרובצת לפתח כל תנועת שחרור לאומי,
נקבע שקורבן הפסח הראשון יילקח אך ורק על ידי אנשי הבית ולכל היותר השכן הקרוב, שאם הוא באמת קרוב, הרי על אנשי הבית יחשב.
הצו האלוקי זירז להעמיד דברים על בסיסם הנכון:
התא המשפחתי קודם לכל. יציבותו היא יציבות האומה כולה.
משפחה איתנה ערובה היא לאומה איתנה!”
(הרב נריה)
