“פעם בהיותינו בראש הר, בסיומו של טיול בשעת לילה עם ירח מלא,
כשהיה בטוח שאיש אינו רואה אותנו ואינו שומע, שאל אותי עוזי פתאום:
“איך אפשר לדעת אם יש לי כשרון מוסיקלי, אם יש לי בכלל שמיעה מוסיקלית?”,
אמרתי לו: “שיר לי איזה שיר ואגיד לך”.
“אינני מעיז לשיר בפני אחרים, נדמה לי שאני מזייף”,
אמרתי לו: “בסדר, שרוק לי מנגינה”,
אך כאן הוא התחיל לספר לי סיפורים, איך “זרקו” אותו משיעור מוסיקה ועד כמה היה זה השטח החלש שלו.
הפסקתי אותו ואמרתי לו: “די כבר עם הסיפורים, או שאתה שותק או שאתה שורק”.
ואז הוא השמיע לי בשירה איזה קטע בחליל מתוך סונטה של באך.
כבר הייתי רגיל להפתעות מצידו, אבל להפתעה כזו לא ציפיתי, איזו מוסיקליות!
אמרתי לו: “עכשיו תשיר איתי”
– “אינני מעיז”
– “אינך שר אנחנו נשארים על ההר. הרי אינך יודע את הדרך חזרה”,
אותו לילה ההרים שמעו אותו והירח, וגם אני שמעתי, איזו שירה!
כאסירים אשר זה עתה שוחררו מכלאם פרצו השירים מגרונו,
הוא שר שירי עם, שירי מקהלה, שירים באנגלית, ובצרפתית, וברוסית, והכל בדייקנות ובסגנון תרבותי וכל כך מלא רגש.
לבסוף הוא שאל אותי:
“תגיד לי, למה יש בני אדם שאינם מעיזים לעשות את מה שהם רוצים ויכולים לעשות?”
ואני יודע שהייתה זו שאלה שליוותה אותו כל ימי חייו…”
(על עוזי ברונשטיין ז”ל)
למדריך:
-
האם בשבט שלך מאפשרים לכל אחד לנסות להוציא לפועל את הכוחות שלו?
-
האם צוחקים על חניכים שכן מנסים?
-
איך אתה כמדריך מאפשר לזה לקרות? מה אתה עושה בשביל זה?
-
איך תגרום לחניכים להאמין בעצמם ולהשתמש בכוחות שלהם?
