על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

מספרת הגמ’ במסכת גיטין נה,ב (בתרגום מארמית):

“על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.

היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו:

לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב.

הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא.

מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אותו האיש שונא אותי. מה אתה עושה כאן?!

השיב בר קמצא: הואיל ובאתי הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי.

אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן.

– אתן לך דמי חצי סעודתך.

– לא

– אתן לך דמי כל סעודתך.

– לא

נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה.

אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך.

הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.

אמר לו: מנין לי?

אמר לו: שלח להם קורבן ותראה שלא יקריבו אותו.

שלח בידיו עגל. כשבא להקריב הטיל בו מום בשפתיים ויש אומרים בעין, במקום שעבורנו זה נחשב למום,

ואצל הגויים אינו נחשב למום.

חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס “יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח”.

חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה “יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג”.

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו”