שלמה שניאור ליבמן

שניאור שלמה, בן מנחם ורחל,

 נולד בי”ט בכסלו תשל”ה בחברון. הוא למד בתלמוד תורה חברון עד כיתה ג’ ואז עבר ל”מורשה” בקריית משה, כאשר המשפחה עברה לירושלים. בהמשך למד בישיבה קטנה “איתרי”, שם הצטיין בלימוד תורה וזכה לפרסים.

שלמה היה חבר בתנועת הנוער “אריאל”, וכשבגר היה מדריך בסניף התנועה בישוב כוכב השחר. למד בישיבה הגבוהה “מרכז הרב” עד שעבר לישיבת “עוד יוסף חי” בשכם, שם נחשב למתמיד הישיבה במשך חמש שנים. שלמה נהג לקום ב- 5:30 מדי בוקר, וחזר לביתו ביצהר ב- 22:30, לאחר 15 שעות לימוד.
במוצאי שבתות נהג לארגן מסיבות מלווה-מלכה לתושבי הסביבה. גם בחגים, כאשר ניתן אישור לשהות בישיבה, נהג לארגן אוכל ומזרנים לחבריו. שלמה לא מש מהישיבה עד ליום הרצחו, ובאופן לא רשמי היה נציג הישיבה בקשר עם צה”ל. הוא ניהל יומן מפורט, בו כתב בפשטות ובשמחה על כל הארועים בקבר יוסף. שלמה שמר על קשר עם בוגרי הישיבה, שידל אותם לבקר במקום ומדי פעם עסק בהדרכת מבקרים בקברי צדיקים בשומרון. כזה היה גם הקשר שלו עם הראל בן-נון, ממקימי ההיאחזות בגבעת יצהר מזרח.

ביום שלישי בלילה, אור לי”ג באב תשנ”ח, שלמה חזר מהישיבה בשכם לפנימיה ביצהר. הוא חיפש את הראל בן-נון, איתו קבע ללמוד בחברותא. הראל נמצא בג’יפ הסיור של הישוב והתנצל על כך שלא יוכל ללמוד, משום שהיה עליו לצאת לסיור. שלמה התעקש שלא לוותר על הלימוד, והציע שילמדו במהלך הנסיעה מסביב ליישוב. בחצות הלילה, מחבלים שארבו לג’יפ הסיור ירו עליו יריות מטווח קצר. שלמה והראל נהרגו.

תושבי יצהר טעו וחשבו כי היריות שנשמעו נורו בחתונה ערבית, כמנהג המקום. רק חברו של שלמה מהר חברון, ששוחח עמו בטלפון ושמע את היריות ואת קולו של שלמה שנדם לפתע, חשד שקרה אסון. החבר הזעיק את המשטרה, שמצאה את הרכב וההרוגים.

שלמה היה בן 24 במותו. הותיר אחריו הורים ותשעה אחים ואחיות. הובא למנוחות בבית העלמין ביצהר.

אביו של שלמה, הרב מנחם ליבמן, הוציא חוברת לזכרו.