השתתפות בצער הציבור
-
לפעמים קורים דברים בעמ"י, וכואב לנו, ואנחנו מצטערים.
-
ולפעמים הלב אטום ואדיש, ולא מצליחים להרגיש את הצער.
מה לדעתכם גורם לאדם להצליח להשתתף בצער הציבור?
קרה לכם פעם שהצלחתם להרגיש כאב של אחר, אך ההשתתפות הייתה לא מדוייקת ונגררה לעצבות שלילית?
הרב קוק, אורות התשובה יג, ד
"אי אפשר לאדם שיהיה מצטער באמת בצרת הצבור כ"א (כי אם) כשיקדש את דרכיו
ויתקן מידותיו וישוב בתשובה שלמה. ההשתתפות בצרת הצבור בעומק הלב היא עצמה,
היא גם כן שכר מצוה, שזוכים לזה רק זכי הנפש תמימי דרך ההולכים בתורת ה' "
צריך לדעת שלהשתתף בצער הציבור באמת זו מעלה מאוד גבוהה, שאפשר להגיע אליה רק על ידי זיכוך המידות שלנו.
זה לא דבר שבא בקלות, ובטח שלא בצורה מיידית.
לפעמים אם מנסים להגיע להשתתפות עם הציבור בדרך קצרה ומהירה (למשל לראות איזה סרט עצוב מאוד על השואה, ואז לבכות ממנו ולהרגיש שהנה השתתפתי בצער) אז גם הצער שיגיע יהיה לא מדויק ולא ממקום נכון וטהור, מה שעלול להידרדר מהר מאוד לעצבות.
היכולת להשתתף באמת היא יכולת גבוהה שצריך לעבוד עליה. איך? לתקן את עצמי, לעבוד על זה שאני אהיה אדם כללי, שאכפת לו באמת מאחרים, ואז גם יהיה אכפת לי מכאב של אחרים..
צריך פה סבלנות. הבנה שזה דבר שקונים אותו לאט לאט. עוד התקדמות, עוד מידה שזיככתי. ועם כל צעד אני גם זוכה יותר ויותר להשתתף בצער הציבור באמת.
מצד שני, חשוב לדעת שגם אם עכשיו הצער שלי על הציבור הוא לא מזוכך, ויש בו פניות ונגיעות אישיות, זה לא אומר שהוא לא שווה כלום. צריך לנסות להצטער, לנסות ללמוד על הנושא, להכיר יותר מקרוב,
ועם זאת להיות מודעת לחלקיות שבצער שלי, ולכך שהוא עוד לא טהור ושעליי להמשיך לעבוד..
ולדעת שהדרך האמיתית לזכות (וזה זכות לפי הרב קוק! צער שהוא זכות..) ביכולת להשתתף בצער הציבור זה ע"י התקדמות ועבודת המידות!