ניתן להוריד קובץ ערוך של הלימוד בקבצים המצורפים בצד העמוד.
ליקוטי מוהר"ן קמא. תורה קכ"ט
"אֶרֶץ אכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (בַּמִּדְבָּר י"ג). כִּי טֶבַע הָאֲכִילָה שֶׁהַמָּזוֹן נִתְהַפֵּךְ לַנִּזּוֹן, כְּגוֹן כְּשֶׁהַחַי אוֹכֶלֶת צוֹמֵחַ כְּגוֹן עֲשָׂבִים נִתְהַפְּכִין הָעֲשָׂבִים לְחַי כְּשֶׁנִּכְנָסִין בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְכֵן מֵחַי לִמְדַבֵּר, כְּשֶׁהַמְדַבֵּר אוֹכֵל הַחַי נִתְהַפֵּךְ הַחַי לַמְּדַבֵּר וּלְכָל מָקוֹם שֶׁנִּכְנָס לְשָׁם הַמָּזוֹן שֶׁנִּתְחַלֵּק לְהָאֵיבָרִים, נִתְהַפֵּךְ לְמַהוּת הָאֵיבָר מַמָּשׁ שֶׁנִּכְנָס לְשָׁם כְּגוֹן הַחֵלֶּק מֵהַמָּזוֹן הַנִּכְנָס לְהַמּחַ נִתְהַפֵּךְ לְמחַ, וְהַנִּכְנָס לַלֵּב נִתְהַפֵּךְ לְלֵב, וְכֵן לִשְׁאָר הָאֵיבָרִים. אֶרֶץ אכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ כִּי אֶרֶץ הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז): "שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" אכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ, כִּי כְּשֶׁנִּכְנָס לָאָרֶץ, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, הַיְנוּ שֶׁנִּתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ .. וְכֵן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָהּ, יֵשׁ לָהּ גַּם-כֵּן הַכּחַ הַזֶּה וְעַל-כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּתֻבּוֹת קיא): 'כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלא עָווֹן' שֶׁנֶּאֱמַר: "הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן" (ישעיהו לג') כִּי הִיא 'אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ', שֶׁהַיּוֹשֵׁב שָׁם נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ הַקָּדוֹשׁ וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ 'הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא' כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם… "
ר' נחמן מהפך את הביטוי "ארץ אכלת יושביה", המתפרש על פי פשוטו כדיבת הארץ רעה מפי המרגלים, ומפרשו כביטוי חיובי. הפסוק שלנו מעיד על יכולתה של הארץ 'לאכול' את יושביה. הקריאה הזו בפסוק מאירה את איכותה של ארץ ישראל באופן חדש: היא אינה רק מצע, קרקע, או מקום מגורים. ארץ ישראל מציעה ליושביה להפוך להיות חלק ממנה, מהותיים לה, קרי: להיות אכולים בה .
בתחילת התורה מתאר ר' נחמן את שרשרת המזון הטבעית כביטוי להתכללותו של הנמוך בגבוה ממנו. הירק הנאכל על ידי בעל החיים, נכנס אל תוכו והופך להיות חלק ממנו – נכלל בו, ובכך הוא מתעלה ממדרגת צומח לחי. כך גם במעבר מהחי אל המדבר. בדיון הזה, ר' נחמן מוסיף ללמד אותנו עומק נוסף – ביחס לאדם עצמו. בתודעה רגילה חי האדם את חייו כשהוא מרכזו של עולם. כל פעילותו החומרית והרוחנית כאחת, מתפרשת ונתפסת על ידו כאכילה מתמדת, כלומר: הוא רוכש, קונה, אוכל ומנכס לעצמו מאכלים ותענוגות. כך גם ביחס למצוות, מחשבות ורעיונות. כל אלו "ממלאים כרסו של אדם" – בברבורים, שליו וגם ש"ס ופוסקים.
ר' נחמן מלמד אותנו על אפשרותו של האדם הבודד להיכנס להֵקְשֵר רחב ממנו. לצאת מבדידותו הקיומית ולהיות כלול, שייך. להפסיק להיות 'אוכל' ולהתחיל להיות 'נאכל'. במקום ל'למוד תורה'- להילמד מחדש ע"י התורה. במקום לחיות בארץ- לתת לארץ להחיות אותו. מי שמאפשר לו את התנועה הזו – זאת הארץ.
ארץ ישראל היא בחינת אמונה. האמונה כפי שמתוארת בתורה זו אינה תוכן מסוים שנמצא בתוך המאמין (אמונה ב… ש…), אלא המאמין נמצא בתוכה. היא גדולה ממנו והיא משפיעה עליו- אם ירצה ואם לא. האמונה מהווה למאמין את הֵקְשֵר חייו דרכה הוא חי, מבין, ומבאר את המציאות. כמו הארץ, כך גם האמונה מזמינה אותנו להיכנס לקרבה. דרכה נוכל לראות את העולם לא רק דרך פרטיו ופרטיותנו אלא באופן רחב, מתוך קשר ושייכות.
באופן שונה ולהבדיל ניתן לראות גם בקבוצת כדורגל כמו בית"ר ירושלים מעין "ארץ אוכלת יושביה" לאוהדיה. שייכותם לקבוצה, הפסדיה וניצחונותיה צובעים את חייהם באופן ממשי. לא ניתן להם ולסביבתם לראות את עצמם לא דרך נקודת מבט זו.
ארץ ישראל, מתקיימת בזיקה מתמדת וחיה עם הקב"ה. אין היא רק אדמה דוממת, היא חיה
ונושמת אוכלת ומקיאה יש לה לארץ רצון משלה, היא מושגחת תמידית, עיני ה' בה מראשית השנה עד אחריתה. קדושתה של הארץ מהווה להולכים ולשוכנים בה, אפילו לאלו שרק הולכים בה ד' אמות, מקום המאפשר התעלות וקרבה לקב"ה. מעלתה מאפשרת לצמוח מאדם – לאדם קדוש.
"…. וְכֵן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָהּ, יֵשׁ לָהּ גַּם-כֵּן הַכּחַ הַזֶּה וְעַל-כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּתֻבּוֹת קיא): 'כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלא עָווֹן' שֶׁנֶּאֱמַר: "הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן" (ישעיהו לג') כִּי הִיא 'אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ', שֶׁהַיּוֹשֵׁב שָׁם נֶאֱכָל אֶצְלָהּ, וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ הַקָּדוֹשׁ וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ 'הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא'"
ע"פ דברים שכתב הרב דוב זינגר