“אילן, אילן, במה אברכך?
אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין;
שיהא צלך נאה הרי צלך נאה;
שתהא אמת מים עוברת תחתיך הרי אמת מים עוברת תחתיך.
אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך”
——
אז למה דווקא האילנות??
ובאמת – השאלה כאן גדולה. למה זכו העצים ל’חג’ משל עצמם? הם בסה”כ צמחים, מה מיוחד בהם כל כך???
——
ראו שניתן ראש-השנה לבני-אדם, באו ואמרו:
כתוב בתורה ‘כי האדם עץ השדה’. נמשל אדם לעץ ועץ לאדם.
ואם כך, מה אדם יש לו ראש-השנה, אף עץ בדין הוא שיהיה לו ראש-השנה.
וכיוון שדיברו אילנות דברים של טעם נתקבלו דבריהם.
אמרו להם: באיזה חודש נקבע ראש-השנה שלכם?
השיבו אילנות: כיוון שאנו צריכים למים קבעוהו בשבט שמזלו דלי.
(הימן הירושלמי)
——
“דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד
משלו. דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו
ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה”
(ר’ נחמן מברסלב)
——
כן, גם אנחנו יכולים ללמוד מן הפרחים!
לא בכדי נמשלה הגאולה ל‘צמח”.
‘את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח”, אנו מזכירים בתפילה כל יום.
הרבה דברים אנחנו יכולים ללמוד מן הצמח הקטן והפשוט.
מאותו גרעין שפורץ ממעבה האדמה ומפלס לו את דרכו באיטיות אך בביטחה כלפי מעלה.
הוא לא עובד עם סטופר, הוא לא מנסה להספיק הכל בין רגע, והוא לא עסוק כל הזמן בשאלה – “מה יהיה?”, “מתי כבר יהיה הסוף?”, “למה הם לא ממלאים את תפקידם כמו שצריך?”
מה שמעניין אותו זה דבר אחד בלבד.
לצמוח.
הוא מתקדם לו בנחת ובסבלנות. שלב אחר שלב. חותר כלפי מעלה ולא מוותר.
אם תבוא רוח סערה ותאיים לעקור אותו, הוא יכופף את ראשו ויאחז בשורשיו היטב באדמה עד יעבור זעם.
הוא יקבל בשקיקה כל טיפת גשם שמורעפת עליו מלמעלה, וינצל אותה לדבר אחד. לצמוח.
בלי חשבונות, בלי שיקולים. בנחת ובסבלנות.
אולי כדאי שננסה אנחנו, בחג האילנות הקרוב, לצאת אל הטבע, לנשום את האוויר, לקלוט את הריחות, להתבונן ולהאזין.
נביט בפרח הקטן, נלטף את עליוונקשיב למה שהוא מלמד אותנו.
חיטה:
ים השיבולים שמסביב
על גליו לשוט יצא הרוח.
אלף חיוכים אלי שלח האביב,
שמש חביבה יצאה לשוח.
על המיתרים המפיקים צלילי זהב,
הם המזמרים אל מול התכלת.
אלף מלאכים השרים שלום לסתיו,
נושקים ומלטפים פצעי שלכת.
לה לה לה…
שעורה:
“שעורה זו שאני נותן בך ראי שתחיה את האדם במקום מושבו על האדמה, שהיא פרי האדמה והוא גם הוא פרי האדמה, שנאמר: “וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה”, ולא עוד אלא שהשעורה מאכל בהמה היא, על כן תהא השעורה הזו מחזקת כוחות האדמה שבאדם, ומחזקת כוחות החיה והבהמה שבאדם, שלולא כן אין לו מעמד בארץ.“
גפן:
אמר ריש לקיש: אומה זו כגפן נמשלה.
זמורות שבה – אלו בעלי הבתים.
קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל.
אשכולות שבה – אלה תלמידי חכמים.
עלים שבה – אלו עמי הארץ.
ומעשה ששלחו מארץ ישראל ובקשו רחמים האשכולות על העלים, שאלמלא העלים אין האשכולות מתקיימים.
(שם, שם)
מדרש זה ממשיל את הגפן ומרכיביה לעם ישראל על כל גווניו.
הזמורות, שהן המרכיב החזק והתומך של הגפן, דומות לפרנסים ולגבירים שתומכים כלכלית בעם.
הקנוקנות שרק מתלפפות סביב ומיותרות לכאורה דומות לריקנים שבעם, שתמיד יהיו וכנראה גם להם יש תפקיד.
האשכולות הבשלים ועמוסי הפרי נמשלו לתלמידי חכמים המלאים בתורה מסודרת וברורה.
העלים שרוב הגפן מורכבת מהם ותפקידם הוא רק לסוכך על הפירות, נמשלו לעמי הארץ שהם רוב העם.
בלעדיהם כלום לא יכול להתקיים ולהתפתח.
——
מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה וְרַבִּי בִּיקֵּשׁ מֵרַבִּי פְרֵידָא: “הַרְאֵה לִי אֶת אֶשְׁכּוֹלוֹת הָעֲנָבִים שֶׁבְּכַרְמְךָ”.
יָצָא רַבִּי פְרֵידָא לְהַרְאוֹת לְרַבִּי אֶת כַּרְמוֹ, וּכְשֶהִבִּיטוּ בַּכֶּרֶם מֵרָחוֹק, רָאָה רַבִּי שׁוֹר גָּדוֹל עוֹמֵד בֵּין הַגְּפָנִים.
שָׁאַל רַבִּי אֶת רַבִּי פְרֵידָא: “הַאִם הַשּׁוֹר הַזֶּה לֹא יַהֲרוֹס אֶת הַכֶּרֶם? הֲלֹא הוּא עָלוּל לאֶכוֹל מִן הַגְפָנִים וְלִרְמוֹס אוֹתָם בְרַגְלָיו?”
חִיֵך רַבִּי פְרֵידָא וְאָמַר: “הַשּוֹר הַזֶּה, שֶׁאַתָּה רוֹאֶה, אֵינֶנּוּ שׁוֹר כְּלָל, כִּי אִם אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים גָּדוֹל כָּל כָּך, עַד שֶנִּרְאֶה בְּצוּרָתוֹ וּבְגָדְלוֹ שֶל שׁוֹר.”
הַלְווַאי וְנִזְכֶּה גַּם אָנוּ לִשְמוֹעַ בְּקוֹל ה’ וְהקב”ה יְבָרֵךְ אֶת אַרְצֵנוּ וְאֶת פֵּרוֹתֵינוּ!
תאנה:
“והתאנה אני נותן בך, וצורתה כצורת לב, והיא מתוקה כאהבה, ואני אין אני בוחר אלאבאהבה, שהיא שם הקודש בן ארבע אותיות: אלף-הא-בית-הא. מה תאנה זו מתוקה כולה ואיןבה פסולת, שבשלמותה נאכלת, כך יהא לבם של בני ובנותי מתוק ושלם באהבה שאין בהפסולת. ולא עוד אלא שיהא לבם פתוח לרווחה כתאנה זו שבשעה שהיא בשלה היא מתבקעת מרובטוב – כה יהא לבם של בני!“
——
“על הדבש ועל העוקץ,
על המר והמתוק,
על בתנו התינוקת
שמור אלי הטוב.
על האש המבוערת,
על המים הזכים,
על האיש השב הביתה
מן המרחקים.
על כל אלה,
על כל אלה,
שמור נא לי אלי הטוב.
על הדבש ועל העוקץ,
על המר והמתוק.
אל נא תעקור נטוע,
אל תשכח את התקווה
השיבני ואשובה
אל הארץ הטובה.”
רימון:
רק עם פתיחתו של הרימון אכן מתוודעים למבנהו המפתיע, הכולל מאות גרעינים. כך גם ישראל: מלאים הם כולם במצוות ומעשים טובים בין אם נראה כך ובין אם לא, שכן הטוב מוטבע באופים ומקושר בנשמתם.
——
פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט,
ראיתי מעלי ציפור קטנה אחת
ותכלת השמיים וענן יחיד
וראיתי –
את ההר הירוק תמיד.
ההר הירוק כל ימות השנה,
אני עוד חולם ושואל
לנשום רוחותיך כבראשונה,
לשכב בצילך כרמל.
——
בסעודת פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט ביקש רבי מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק מאיר לדרוש מענייני דיומא. פתח רבי יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן, שאל ותירץ, היקשה ופירק. אמר לו רבי מנדל:
“לו היינו בארץ ישראל די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש השנה לאילן, פשוטו כמשמעו, ולא בדרך הפלפול”
זית:
”ואתה תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך, כתית למאור להעלות נר תמיד.”
מדוע זכה דוקא הזית לתת את שמנו לנר התמיד. הלוא שמן אפשר להפיק גם מצמחים אחרים. אלא שלזית יש ייחוד. ובני ישראל העם הנבחר נמשל לזית.
וכך נאמר בשמות רבה (ל”ו): מדוע נמשלו ישראל כזית ? אלא כל המשקין מתערבין זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינן מתערבין עם האומות.
——
הזית, אחד משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל, והמשמש כסמל לעם ישראל,
ייחודו לא רק בשמן שאינו מתערב, אלא שהעץ מיוחד מכל יתר העצים.
מיוחד במופעו, מיוחד בצניעותו, מיוחד בהשרדותו ומיוחד באורך חייו המופלג.
אין אף עץ פרי המטיב כ”כ עם האדם בעוד הוא מסתפק בכ”כ מעט.
תמר:
יש שני סוגים של צדיקים.
יש צדיק משול לתמר- “כתמר יפרח”,
ויש צדיק משול לארז- “כארז… ישגה“.
הארז הוא עץ בעל מעלות רבות. זהו עץ חזק, גבוה ויפה, אך הוא אינו מצמיח פירות.
לעומתו, התמר, אין לו כל המעלות האלה, אך יש לו מעלה עיקרית אחרת: “כתמר יפרח” – עץ התמר מפריח פרות טובים ומתוקים, ופרותיו מעניקים כח ובריאות לאדם האוכל אותם.
הצדיק המשול לארז אמנם לומד תורה, ומקיים מצוות, אך אין לו פרות. כל הלימוד שלו וכל מעשיו מיועדים לעצמו בלבד, הוא אינו משפיע ומעניק לאחרים. הוא אמנם צדיק, והקדוש-ברוך-הוא נותן לו שכר על מעשיו; “כארז בלבנון ישגה” – הוא חזק, גבוה ויפה, אולם לא זו התכלית שבה רוצה הקדוש-ברוך-הוא.
הקדוש ברוך הוא רוצה “צדיק כתמר יפרח”. צדיק שעבודתו מביאה פירות יפים, טובים ומתוקים. שהיהודי לא ילמד רק לעצמו, אלא שיקדיש מזמנו, מכוחו וממרצו כדי להשפיע על עוד יהודי. שלא יחסוך במאמצים, וינצל את כל כוחותיו כדי להפוך את היהודים שסביבו לפירות טובים ומתוקים. רק כאשר הוא
משפיע על אחרים, הוא אכן נקרא תמר. תמר הוא מי שמצמיח פירות – “כתמר יפרח“.
(הבעל שם טוב)
——
“צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה”
