כשמחריבים יישוב יהודי בארץ ישראל, זה מרגיש כאילו המצפן הציוני התחרפן.
ובלשונו של אמיר גוטפרוינד ז”ל:
“כשהייתי ילד קטן היה לי דוד אהוב, מביא מתנות.
יום אחד רכש לי מצפן קטן ולימד אותי למצוא את כיוון הצפון.
לכל מקום שהלכתי נשאתיו איתי, וראשית דבר ביררתי היכן הצפון.
בכל מקום הראתה המחט היכן הצפון- בבית הספר, בגן המשחקים, בחדרי, בחנותו של אבא..
בביקורו הבא חד לי דודי חידה, שאל אותי: ואם תעמוד ממש על הקוטב המגנטי הצפוני, להיכן תצביע המחט?
השאיר אותי חסר אונים, מוחק כל תשובה שעלתה בראשי.
עד שהודיע לי, שם, בקוטב, המחט תשתגע.
תצביע מעלה, מטה, הצידה.
לכל מקום יפה המצפן להראות הצפון, בכל מקום עלי אדמות חוץ מהצפון עצמו.
כך אמר דודי.
ומה הנמשל?
כמה קלה היתה הציונות כשכל כולה היתה כיסופים לציון.
בכל מקומות הגלות, בפולין וברוסיה ובתימן ובמרוקו הראתה המחט היכן הכיוון, מה נדרש לעשות.
אבל מרגע שבאנו לכאן, לציון, השתגעה המחט.
כאן נכון, שם נכון, והכל סחרחר.”
(“העולם קצת אחר כך”, 2005)
