מתאים ל: יום חול

נווה- שלמות חיצונית ופנימית

מטרת הפעולה: 

החניכים יבינו שהמקדש הוא מקום המאזן ומחבר למעשה גם את הדברים החיצוניים ו"השטחיים" לקדושה.

שלב א'- סיפור מצורף בנספח.

קוראים את הסיפור עד המילים "עד כאן" ושואלים את החניכים. אם הייתם במקום השופט, הייתם מזכים את הפושע?

שלב ב'– נר ה' נשמת אדם.

כל חניך מקבל נר, מדליק אותו ומתבונן בו.

מבקשים מהחניכים לספר מה הם רואים בנר.

מסיבים את תשומת ליבם שבנר יש את השעווה ויש את השלהבת. השעווה מסמלת את הגוף של האדם, את החיצוניות, ואילו השלהבת מסמלת את הנשמה- הפנימיות. בלי השעווה, השלהבת לא הייתה דולקת ובלי השלהבת אין אור- אין משמעות לשעווה.

כך גם באדם יש שני כוחות, פנימיות וחיצוניות. לפעמים נראה לנו, (כמו בסיפור הקודם) כי החיצוניות והפנימיות הן שני דברים נפרדים. השם "נווה" מראה לנו איך בית המקדש גייס גם את החיצוניות לקדושה. את האש אין בכוחנו לעצב, אך בזכותה ניתן לעצב את הנר.

אפשר לקרא את הסוף של הסיפור..

שלב ג'–

נחלק לחניכים חומרי יצירה (פלסטלינה, דפים, צבעים וכו') ונבקש מהם ליישם את המשמעות של השם נווה (- חיבור גשמי לרוחני), כך שכל אחד יעשה יצירה למקדש.

להרחבה ניתן לספר על ניקנור שהכין דלתות זהב למקדש והתאמץ מאד להביא אותם דרך הים. (מתוך "כה עשו חכמינו")

או על הגפן מזהב שהייתה תלויה בבית המקדש, וכל מי שהיה עולה לרגל והיה רוצה לכבד את המקדש היה תורם עינב זהב, או אשכול זהב לגפן לפי יכולתו.

הנתינה הגשמית הייתה על-מנת לעשות לקב"ה נחת רוח רוחנית.

אופציה נוספת-

נספר סיפור על שתי חתונות:

חתונה אחת שכל האולם מלוכלכך, המלצרים לבושים בבגדים קצרים וגופיות, הפחי זבל שפוכים ליד החופה וכו' וכו', וחתונה שניה- אותה החתונה, רק הכל נקי ומצוחצח.

נשאל- מה ההבדל בעצם? הרי העיקר שהחתן והכלה התחתנו לא!? כנראה שליופי יש חשיבות כי הוא מחבר בין הגשמיות לרוחניות.

סיכום-

השם נווה, מבטא את המשמעות של ביה"מ כמקום חיבור הכי נכון בין הגוף לנשמה, הפנימיות והחיצוניות.

מצד אחד, בית המקדש היה מאד מפואר. הכלים היו עשויים זהב וכסף ואף בגדי הכהן הגדול היו משובצים באבנים טובות. את המקדש על כליו יש להכין בצורה מדוייקת ועל פי מידות ספציפיות ולא לזלזל באף פרט. יחד עם זאת, החלונות בבית המקדש היו פונים כלפי חוץ. (הצורה שלהם הייתה כך שמבפנים הפתח רחב ומבחוץ צר, שלא כדרך החלונות הרגילים). בניה זו, אומרת כי המקדש אינו צריך אור מבחוץ אלא להפך, משפיע את אורו על כל העולם.

ובכלל כל המהות של בית המקדש הייתה רוחנית- כפרה לעם ישראל, קשר עם הקב"ה, השפעת טובה על כל אומות העולם ועוד…

היום, כשאין בית מקדש (ואולי דווקא היום), העבודה שלנו היא לזכור ולחבר את שני החלקים שמרכיבים את האדם לעבודת ה'. גוף ונשמה. פנימיות וחיצוניות.

זהירות בפעולה:

כשמדליקים את הנרות, יש להיזהר, ולוודא שאין משהו דליק באזור. וכן כשמסיימים לוודא שהנרות אכן מכובים.