אהבת עולם: הכרובים- אהבת ה’ וישראל(פעולה)

שימו לב.

פעולה זו היא פעולה שלישית מתוך מערך של 3 פעולות.

1. החניכות יעסקו בקשר בינן לבין הקב”ה בזמנים הטובים ובזמנים הפחות טובים בחיים.
2. החניכות יבינו שגם בזמנים קשים הקב”ה אוהב אותנו אעפ”י שאינו נענה לכל בקשותינו ורצונותינו, בדיוק כמו אב אמיתי.
3. החניכות יכירו בכך שלעיתים אנו אלה שמתרחקים מהקב”ה בגלל מעשינו אך הוא תמיד אוהב אותנו ורוצה את קרבתנו.

 

•  מכתבים ל-2 קבוצות
• הספד על נחשון וקסמן

 שלב א’- פתיחה אישית נקדים:

בפעולה הקודמת עסקנו במצבים של גילוי והסתר פנים ביחסים שבין הקב”ה ועם ישראל.

בפעולה הזו נדבר על המצבים הללו אך בצורה אישית יותר- הקשר בין הקב”ה לבין כל אחת ואחת.

 

כיוון שהפעולה הזאת נושאת אופי אישי יותר נקדיש כעת דקה-שתיים לחשיבה אישית

בהן כל אחת תנסה להיזכר בפעם אחת בה חשה שה’ אוהב אותה.

לאחר שניתן לחניכות שתי דקות לחשיבה נערוך סבב וניתן לחניכות המעוניינות בכך לשתף ולספר על מקרה אחד.

כדאי לעודד את החניכות לחשוב ברצינות וגם לשתף, אם הן מתקשות- נחשוב על דוגמא משלנו ונתחיל בה.

כך החניכות תצלחנה להזדהות עם נושא הפעולה ולקשר אותו לחיים שלהן.

 

לאחר שנשמע את החניכות נשאל: – האם יש קו משותף בין המקרים שהן העלו? האם כל המקרים היו מקרים טובים?

 

לאחר הפתיחה הזו נעבור לבירור יותר מעמיק בעניין זה:

 

 שלב ב’- אבא תמיד אוהב

ננסה לברר יחד עם החניכות מתי אנו חשים יותר את גילוי הפנים והאהבה של ה’ כלפינו.

 

נחלק את החניכות לשתי קבוצות, כל קבוצה תקבל שני מכתבים, תקרא אותם

ותנסה לנסח מה גרם לשני הכותבים לחוש ביחס השונה של הקב”ה כלפיהם?

מדוע הראשונה חשה שה’ אוהב אותה והשני לא חש כך?

 

מכתב מס’ 1:

“תודה ה’! ה’, תודה! תודה שאתה כ”כ אוהב אותי!!! שני דברים שרציתי מאוד קרו היום:

לפני כמה ימים, כשהמורה הביאה את הטקסט להצגה שנציג בערב הורים ידעתי מיד איזה תפקיד אני רוצה.

רציתי להיות מרים, הבת הבכורה במשפחה החשמונאית.

אהבתי ממש את הדמות שלה אבל בגלל שזה היה התפקיד ה”כמעט ראשי” לא ידעתי אם אצליח להיבחר אליו.
בימים האחרונים התאמנתי ממש לקראת הבחירות לתפקידים והתפללתי אליך הרבה והיום המורה הודיעה שנבחרתי לתפקיד!

 

והנס השני שהיה היום הוא שהמורה העבירה מקומות והייתי בטוחה שהיא תפריד ביני לבין שירה.

כל יום כמעט היא מעירה לנו שאנחנו מדברות יותר מידי.

הייתי במתח כל השיעור ובסוף המורה השאירה אותנו לשבת יחד! תודה ה’!

אני מרגישה שאתה דואג לי, אוהב אותי ועושה לי דברים טובים!

אני מודה לך מאוד מאוד ואוהבת אותך גם כן!

 

מכתב מס’ 2:

(ערוך עפ”י שאלה שפורסמה באתר “חברים מקשיבים”)

 

דחווף בבקשה תעזרו לי!!!

השאלה: אני ממשפחה דתית ואני בן 15. קשה לי עם החיים האלה! אני רוצה להתאבד!!!

אני לא יודע מאיפה להתחיל : קודם כל אני נכה … למה דווקא אני? למה זה קורא דווקא לי?????

עשיתי 12 ניתוחים וכל הזמן יש לי כאבים מהניתוחים (אפילו שאני כבר חמש שנים אחרי ניתוח),

חלק מהזמן אני ממש מתפתל!! שום דבר לא הולך!! ויש לי גם הרבה בעיות אישיות!!!

לפעמים אני רב עם המשפחה ובא לי לעוף מהבית (לפנימייה או לסבתא שלי!!!)

לפעמים אני לא מתפלל, אני לא יכול להודות לה´ עם כל כך הרבה צרות! לפעמים אני הולך הביתה באמצע התפילה…

אני ממש אבל ממש לא אוהב להיות בבית כנסת… בא לי להיות חילוני לגמרי!

ולמה לרשעים כל כך טוב? לפעמים אני זורק הכול ומנסה ממש להיות חילוני (לא נדמה לי שהסברתי טוב) אבל גם זה לא הולך.

קיצר, אני לא אוהב את ה´ והוא ממש לא אוהב אותי!!!!!! אוףףף מה אני יעשה???????????? תעזרו לי!!!!

 

לאחר שכל קבוצה תדון מעט במכתבים נאסוף את שתי הקבוצות ונדון יחד:

• לאיזה מסקנה הגיעו?
• מה הגורם לתחושה שה’ אוהב/ לא אוהב אותי?
• האם גם אנו חושבים באופן דומה?

ננסה להיזכר בדוגמאות שהביאו החניכות בשלב א’-

האם הזמנים בהם אנו חשים קירבה מיוחדת ואהבה של ה’ כלפינו הם דווקא הזמנים הטובים שלנו? 

ושאלת השאלות: האם זה באמת נכון? האם כשקורה לנו דבר רע זה אומר שה’ לא אוהב אותנו?

 

גם אם הדוגמאות שהבאנו בעצמנו לא היו קיצוניות כמו בקטעים שהקראנו,

גם אנחנו בדרך כלל אומרים/ חושבים על האהבה של הקב”ה אלינו בזמנים בהם קורים לנו דברים טובים.

אבל מה קורה בשאר הזמן? מה סוג הקשר בינינו לבין אבינו שבשמים בזמנים היותר קשים??

 

הנחיות לדיון:

חשוב לפתח דיון רציני עם הבנות, לדבר על מקרים אמיתיים מהחיים שלהן ולא להשאיר את הדיון רק ברמה התיאורטית הרעיונית.

(לתת דוגמאות מהחיים: אני לא מצליחה בלימודים, לא התקבלתי לאולפנא שרציתי, מישהו במשפחה חולה ח”ו)

במקרה ועולים רגשות קשים/ שאלות- לתת להם מקום.

במקרה הפוך- כשהחניכות אומרות מיד שהאהבה של הקב”ה קיימת תמיד,

ננסה לאמת זאת עם התחושות האותנטיות והשאלות שעולות בנו ב”זמן אמת”, כשיש קושי בחיים.

לברר האם במציאות קיים פער בין האמירה הזו לבין התחושה הטבעית?

 

לקראת סיום הדיון וסיכומו נזכיר לבנות את המושגים “גילוי פנים” ו”הסתר פנים” מהפעולה הקודמת.

בשני המצבים קיימת אהבה של הקב”ה, ההבדל הוא רק באופן הגילוי של האהבה.

לפעמים האהבה הזו גלויה, אנחנו מרגישים שקורים לנו דברים טובים, ניסים קטנים או גדולים,

אבל לפעמים הקב”ה “מסתתר”, מכל מיני סיבות וחשבונות, ולנו נדמה שהוא לא דואג לנו ולא שומר עלינו.

אך באמת האהבה של הקב”ה איננה דבר משתנה, היא קיימת תמיד, רק הגילוי שלה שונה לפעמים ממה שאנחנו רוצים/ מצפים.

 

לסיכום נקריא לחניכות את ההספד העוצמתי של הרב מוטי אלון  בהלוויתו של נחשון וקסמן

(חייל צה”ל שנחטף והוחזק כבן ערובה 6 ימים בידי חמאס, ונרצח בעת הניסיון לחלצו. בשנת תשנ”ה)

 

ההספד הזה, שנאמר לאחר ימים קשים בהם עמ”י התאחד בתפילות מרקיעות שחקים,

החדיר בלב עמ”י כולו את ההבנה שגם כשקורים דברים קשים ביותר- אין זה מעיד על ניתוק בינינו לבין הקב”ה.

הוא עדיין אבא שלנו, וכאבא הוא אוהב אותנו מאוד מאוד,

אך כמו אבא הוא גם יכול להשיב בשלילה לבקשות שלנו ולעשות דברים שקשה לנו לקבל.

(אפשר להמשיל זאת לאב שלוקח את ילדו הקטן לקבל חיסון.

לאב קשה מאוד לגרום לבנו כאב כזה, ועוד יותר כואב לו אם בנו מרגיש שהוא לא אוהב אותו כיוון שהוא גורם לו לסבל הזה.

משל שנלקח מתוך תשובה באתר “חברים מקשיבים”)

 

מומלץ לפני הפעולה לקרוא חומר נוסף בשו”ת באמונה באתר חברים מקשיבים,

שאלות רבות עוסקות בנושא זה וכיוון שזהו נושא מורכב וקשה כדאי להתכונן היטב לדיון.

 אם נזהה אצל החניכות צורך להאריך בשלב זה- כדאי להיענות לכך

(או להציע לבנות שמעוניינות להמשיך לאחר סיום הפעולה).

 

 שלב ג’-  מי המסתתר?

נשחק עם החניכות במשחק “סרדינים” .

במשחק זה בת אחת מתחבאת וכולן צריכות לחפש אותה, מי שמוצאת את המחבוא מצטרפת לבת שהתחבאה,

המשחק נמשך עד שכולן מגיעות למקום המחבוא.

 

בסיום המשחק נאסוף את החניכות ונשאל: – מה ההבדל בין משחק “מחבואים” למשחק “סרדינים”?

במשחק מחבואים הקבוצה היא זו שמתחבאת,

במשחק סרדינים לעומת זאת, מישהו אחד מתחבא והקבוצה היא זו שמחפשת אותו.

 

גם בזמני ההסתר בינינו לבי הקב”ה קיימים שני המצבים הללו.

לפעמים נדמה לנו שהקב”ה הוא המסתתר ממנו, אך לפעמים אנחנו אלה שמסתתרים מפניו.

 

נשאל את החניכות: –

מתי אנחנו אלה שמסתתרים? מתי נחוש שאנו מתרחקים ומתנתקים מהקב”ה?

התרחקות שבאה מצידנו יכולה להתרחש כאשר נחוש שהתרחקנו מרצון ה’, שהמעשים שלנו אינם המעשים הרצויים בעיניו.

כשאנו לא הולכים לפי הציווים המופיעים בתורה

או אפילו כשאנו סתם שוקעים בשגרה יומיומית ו”שוכחים” את הקב”ה זה יכול לגרום לנו לריחוק

או אפילו לתחושה שהקב”ה פחות אוהב אותנו בגלל התנהגותנו.

מחשבות כאלה הן חלק מהיצר הרע משום שהן יכול לייאש אותנו ולגרום לכך שנתרחק עוד יותר

ונחוש שאיננו יכולים כבר לשוב ולהתקרב.

 

מהכרובים אנו יכולים ללמוד משהו מפתיע מאוד דווקא לגבי זמנים כאלו.

דיברנו בפעולה הקודמת על כך שפני הכרובים שיקפו את הקשר בין הקב”ה לעמ”י.

כשעמ”י עשה את רצון הקב”ה הכרובים פנו אחד לשני,

וכשחטאו- הכרובים “הפכו” את פניהם.

 

נשאל את החניכות: – לפי זה, באיזה מצב היינו מצפים לראות את הכרובים בזמן חורבן הבית?

 כמובן שהחורבן מבטא מצב של ריחוק, החורבן קרה בגלל החטאים של עמ”י

ולכן נחשוב שבוודאי הכרובים הפכו את פניהם,

אך למרבה ההפתעה- המצב היה בדיוק הפוך!

 

נקריא לחניכות את המשפט הבא המופיע בגמרא: “בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה…” (יומא נ”ד ע”ב)

כלומר דווקא בזמן זה היו הכרובים מחוברים זה לזה בשיא של קירבה.

אנחנו יכולים ללמוד מזה שגם במצבים הקשים ביותר, גם כשאנו חוטאים והקב”ה מביא עלינו צרות,

עדיין מתחת לכל זה, במקום הכי פנימי ונסתר, קיימת אהבת עולם שאיננה חולפת או משתנה בשום מצב!

 

כמו שאומר הפסוק בשיר השירים: “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה” (שירה”ש ח’/ ז’)

 

 בפעולה זו עסקנו בקשר האישי שלנו עם הקב”ה בזמנים של גילוי והסתר, זמנים טובים וזמנים קשים.

ראינו שגם כשקורים לנו דברים לא טובים אין זה מבטא שהקב”ה לא אוהב אותנו,

אלא שהוא מסתתר ממנו ולא מתגלה בצורה שהיינו רוצים.

לפעמים אנחנו אלה שמתרחקים ע”י המעשים שלנו, אך גם כשאנו מלאים בחטאים,

אל לנו לחוש רחוקים מהקב”ה משום שהוא תמיד אוהב אותנו ומחכה לנו,

 

כמו שראינו בכרובים בזמן חורבן הבית. עלינו להזכיר לעצמנו תמיד שה’ אוהב אותנו,

רוצה לעשות לנו טוב וכואב איתנו כשכואב לנו.

את האהבה הפנימית בינינו לבין הקב”ה שום דבר לא יוכל להפר.

 

 במהלך המשחק “סרדינים” יש להשגיח על החניכים