מיומנו של "צחי כרוב":
"כל יום כשאני חוזר מבית הספר, אני פוגש את אמא והיא שואלת אותי איך היה היום.
אני אומר לה שבסדר ומתיישב ליד המחשב, החבר הכי טוב שלי.
הכי טוב זה לשחק במחשב, הוא אף פעם לא צוחק עלי ולא מתלחשש מאחורי הגב.
אה, והכי חשוב – הוא גם לא קורא לי "צחי כרוב".
הייתי רוצה לספר לאמא שקוראים לי ככה בבית ספר,
אבל כל פעם שאני פותח את הפה אני מרגיש גוש גדול שעומד לי בגרון ואני מוותר על זה.
אז אני כותב ביומן, ואני מרגיש שזה מקל עלי.
שלשום הגעתי לבית ספר, והתיישבתי במקומי ליד נדב,
שכל יום כמו תוכי מתלונן למורה "למה שמת אותי ליד המעצבן הזה".
היום הגעתי שתי דקות לפני השיעור, ובזמן שכולם הקשיבו לחוויות של עידו מהטיול באנגליה והריצו צחוקים,
אני בדקתי מה יש לי בסנדוויץ'….
אוי לא. אמא שמה לי כרוב ומיונז, עוד פעם. מה אעשה? שוב הם יצחקו עלי.
אני בעצם לא זוכר איך הכול התחיל, אבל מאז ומתמיד לא רוצים אותי. לא רוצים לשחק איתי כדורסל,
אולי בגלל שאני קצת נמוך. אז מה?
אני דווקא מוסר טוב. אני לא מבין אותם.
לא רוצים שאשב לידם. מה, יש לי ריח לא טוב? אני דווקא דואג לניקיון וסדר. אני לא מבין!
אני דווקא משתדל מאד, אני מאיר פנים לחברים ומתעניין בשלומם. אבל הם די אדישים לזה, במקרה הטוב.
במקרה היותר גרוע – מה שקורה בדרך כלל – הם צוחקים עלי וממציאים עלי שירים.
"צחי כרוב" הם קוראים לי, לא יודע מה יש להם מהכרוב שבסנדוויץ' שלי.".