במלחמת רוסיה ופולין הוציא הקיסר צו האוסר על הדלקת אורות ברשות הרבים.
הגיע חג החנוכה. כל היהודים תושבי העיר הדליקו את החנוכיה בתוך הבית.
רק זקן אחד הדליק את החנוכיה ליד החלון.
חיילים שהבחינו באור תפסו אותו וביקשו להוציא אותו להורג לעיני ההמון החוגג.
לפתע הגיע המפקד, ואמר: “בזכות האור של היהודי הזה לא איבדתי את דרכי בלילה וחיי ניצלו. אל תהרגו אותו!”
בעוד ההמון שואג ומוחה, פנה המפקד אל היהודי ואמר לו:
“אתה לא ידעת שהייתי במצוקה. אמור לי, מדוע הפרת את צו ההאפלה והדלקת נרות?”
השיב הזקן: במלחמה קשה שניטשה בין ישראל לאימפריה היוונית הייתה ידנו על העליונה.
לאות שמחה על הניצחון אנו מדליקים את הנרות בכל שנה ושנה.
המפקד שלמד בבית-ספר לפיקוד צבאי את תולדות המלחמות אימץ את זיכרונו אך לא הצליח לזכור מלחמה בין ישראל ליון.
“אמור לי” – פנה אל היהודי – “מתי נערך קרב זה?”
“לפני יותר מאלפיים שנה”, ענה היהודי.
קם המפקד וקרא לקהל הרוגש:
“וכי נשמע עוד כדבר הזה שאדם ישמח על מאורע שאירע לאבותיו לפני אלפיים שנה ?
עם שבניו מסוגלים לשמוח בניצחון אבותיהם כאילו להם עצמם אירע הדבר – עם הנצח הוא, וכל העולם כולו לא יוכל לו!”
(מעובד מתוך הספר ‘אמונות’ לרב ישראל הס, חלק א’, עמ’ 24)
