על כוחו של החינוך הבלתי-פורמאלי למדתי, בין השאר, בשיחה
חטופה על מדשאה בבסיס צה”לי. בסיום הרצאה למפקדים בחיל
השריון ניגש אלי אחד הקצינים וסיפר לי בהתרגשות שהוא היה נער
בסיכון והסתבך במעשים פליליים קשים ביותר. בשלב מסויים, כך
סיפר, הוא היה “חייל” של איש בכיר בארגון פשע ושימש כנהגו.
הוא נהג במכוניות גנובות, בלי רישיון נהיגה, והסיע אותו ממקום למקום.
שאלתי אותו, כיצד נולד השינוי? כיצד הוא כאן היום קצין בצה”ל?
הוא סיפר שיום אחד, כשהסיע את אחותו הקטנה לסניף של תנועת
הצופים, הוא חיכה לה בחוץ במכונית הפאר ואחד המדריכים ניגש
אליו והתחיל לדבר איתו. הייתה שיחה מעניינת שנגמרה כשאר אחותו
סיימה את הפעילות והם נסעו. משהו בתוכו גרם לו לרצות להסיע
שוב את אחותו לפעילות הבאה. שוב הוא המתין בחוץ ושוב ניגש
המדריך לדבר איתו ושוב התגלגלו לשיחה מעניינת ובסופה הוא שוב
נסע.
ואז, כך סיפר לי, הוא מצא עצמו ברוב הימים והלילות עבריין בתוך
מיליֶה של עבריינים, ופעם בשבוע מתנדב ומתעקש להסיע את אחותו
לסניף של הצופים, לחכות לה בחוץ שעה ארוכה ולדבר עם המדריך.
לאט לאט גרם לו המדריך לצאת קצת מהמכונית ולהתחבר כל פעם
עוד קצת לצופים. במשך חודשים ארוכים הוא פסע כל פעם פסיעה
נוספת מהמגרש העברייני למגרש הנורמטיבי, עד שעזב את עולם
הפשע והפך לחניך בצופים.
שם הם כבר ליוו אותו ועזרו לו, בין השאר, להתגייס לשירות צבאי
משמעותי. לא מזמן, כאשר סיים קורס קצינים, סגרו לו סופית את כל
התיקים במשטרה.
זהו סיפור קצה, שכמו החיים, ברור שאינו סיפור הוליוודי והוא מפותל
ומורכב בהרבה מכפי שהוצג בקצרה כאן. ברור גם שרובם המוחלט
של החניכים לא שקעו בתהומות של פשע והתרוממו לפסגות בעזרת
תנועת הנוער. אבל לכל אחד מהחניכים והחניכות יש סיפור יפה
משלו על המקום המיוחד והמשמעותי של תנועת הנוער בעולמו.
אמרה מוכרת של הרב שלמה קרליבך, גם אם מעט משומשת, גורסת
ש – “כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו”. לקצין הזה שעמד שם
איתי היה, ברגעים אפלים במיוחד בחייו, מבוגר אחד שהאמין בו –
מדריך צעיר בתנועת נוער.
