מתאים ל: שבת

 

1. החניכים יחושו שבתחושת הערבות כלפי יהודי התפוצות יש קושי.

2. החניכים יבינו כי מוטלת עלינו חובה לדאוג לאחינו בתפוצות מכוח מצוות “לא תעמוד על דם רעך”.

3. החניכים יבינו שהדרך לבטא את הערבות ההדדית היא לפעול לקירוב אחינו הרחוקים.

 

עזרים:

• שלטים “גלות” ו-“יהודי” לשלב ב’
• כרטיסי אותיות הפסוק “לא תעמוד על דם רעך” לשלב ב’

הקושי בתחושת הערבות
נציג בפני החניכים את הדמות “מלי פישמן”:

 

קוראים לה מלי פישמן האמת שקוראים לה מרים, אבל היא כבר מזמן לא משתמשת בשם הזה.

היא הבינה שאם היא רוצה להיות חלק מהחברה האמריקאית, היא צריכה להיפטר מהשם היהודי.

פעם היא עוד הייתה נוסעת לבית הכנסת בשבתות. עכשיו כבר ממש אין לה זמן – “טיים איז מאני” (זמן שווה כסף).

רוב היום היא במשרד, בחברת היי-טק מצליחה. להורים היא קופצת פעם בשבוע, ביום שישי בצהריים, כי אחרי הכול,

“אין כמו העוף של שבת”. בן דוד שלה עלה לארץ לפני שנתיים, והתחזק שם. מאז הם מתכתבים במייל.

מדינת ישראל ממש לא בראש מעייניה, אבל איתו היא מתכתבת. האמת שכבר הרבה זמן היא לא כתבה לו.

פשוט היו דברים חשובים יותר. וגם… היא התלבטה הרבה זמן אם לספר לבן דוד שלה או לא. אתמול היא החליטה לעשות מעשה,

וכתבה לו על החבר החדש שלה. כנראה הם יתחתנו בסוף יולי. היא קיוותה שבן דוד שלה לא ישאל, אבל הוא שאל.

התשובה היא: “לא, הוא לא יהודי”. בן דודה השיב לה בקצרה.

 “אני לא מכיר בת דודה כזאת”. מאז היא לא שמעה ממנו, וכנראה שגם לא תשמע.

 

נשאל את החניכים:

– מה דעתכם על תגובתו של בן הדוד?

– מה גורם לבן הדוד להגיב כך?

נוסיף ונשאל:

– האם מלי מרגישה חלק מעם ישראל? האם אכפת לה מהזהות היהודית שלה?

– האם היא בחרה במצב שלה?

– מה מוביל יהודים כמו מלי פישמן להגיע למצב זה?

נגיע עם החניכים למסקנה כי ייתכן שההתנהגות שלה מכעיסה, ואולי לא “מתחשק” לנו להציל אותה

 כי היא בוחרת בחיי הגולה והיא לא מרגישה חלק מאיתנו. נכוון את החניכים לכך שאמנם זה נראה שהיא בוחרת,

אך יש לזכור שהיא בבחינת “תינוק שנשבה”. כמו שראינו במערכים הקודמים,

האויב המרכזי בגולה הוא הגולה עצמה שגורמת לאובדן הזהות היהודית.

היהודי בגולה אינו מודע לחשיבות העלייה לארץ ולסגולת העם היהודי. הגולה,

והפיתויים שהזכרנו אותם בפעולה השנייה מחזיקים אותו ב”שבי”, עד כדי התבוללות.

למרות הקושי שלנו להזדהות איתם ולהבין אותם, ולמרות התחושה שזו הבעיה שלהם, חובת הערבות מוטלת גם כלפיהם,

 ואנחנו ממש מצווים על זה. איך אנחנו לומדים את זה? לשם כך נעבור לשלב הבא.

 

שלב ב’

“לא תעמוד על דם רעך”

נשחק עם החניכים משחק חתול ועכבר. לחניך המשחק בתפקיד החתול נתלה שלט: “גלות”,

 ולחניך המשחק בתפקיד העכבר נתלה שלט: “יהודי”. ליתר החניכים נגדיר כי תפקידם לעזור ל”יהודי” ולהציל אותו מה”גלות”.

לאחר המשחק נשאל את החניכים:

– מה מביא אותנו להיות פעילים בהצלת יהודי התפוצות מסכנות הגלות?

– האם באמת אנחנו מחויבים להציל את יהודי התפוצות, או שמא זו “הגדלת ראש” שלנו, מעין מעשים של לפנים משורת הדין?

יש להניח שהחניכים יחושו כי אנו אכן מחוייבים לכך, אך לא בהכרח ידעו לציין מצווה מוגדרת.

כדי לעזור לחניכים לגלות את התשובה נשחק עם החניכים עוד משחק:

נניח את אותיות הפסוק: “לא תעמוד על דם רעך” הפוכות.

נחלק את החניכים לשתי קבוצות. כל קבוצה צריכה לגלות מה הפסוק המסתתר.

כל קבוצה בתורה מנחשת אות. אות נכונה=נקודה, אות לא נכונה=פחות נקודה. אם נאמרה אות נכונה,

נחשוף אותה לכל אורך הביטוי. קבוצה שמנחשת ראשונה את הביטוי, מקבלת שלוש נקודות.

 

לאחר חשיפת המצווה נשאל:

– מה משמעותה של המצווה?

– כיצד היא מחייבת אותנו להצלת יהודי התפוצות?

נלמד עם החניכים כי משמעות הציווי “לא תעמוד על דם רעך” היא שאם אדם רואה את חברו בסכנת חיים,

עליו לעשות כל השתדלות להצילו. חכמים מדגישים לנו כי אם אנו מצווים על הצלת הגוף,

כל שכן שאנו מצווים על הצלת הנפש. כמו שראינו בפעולות הקודמות,

יהודי התפוצות נמצאים בסכנה מתמדת של אובדן הנפש,

 לצד סכנה מועטת יותר של סכנת הגוף (למדריך, ראה מקורות בנספחים).

 

 

של קירוב לבבות כביטוי לערבות

נשאל את החניכים:

– כיצד נוכל לממש את הערבות ההדדית כלפי יהדות התפוצות?

– האם ביכולתנו להשפיע עליהם? באיזה אופן?

 

נספר לחניכים סיפור המדגים ערבות הדדית כלפי יהודי הגולה והצלת נפש מישראל.

הַשֶּׁמֶשׁ נָטְתָה כְּלַפֵּי מַעֲרָב. רוּחַ קַלָּה הִרְעִידָה אֶת צַמְּרוֹת הָעֵצִים הַגְּבוֹהִים, שֶׁהִקִּיפוּ אֶת כְּפַר הַנֹּפֶשׁ.

 מֵאוֹת הַבָּנוֹת שֶׁשָּׁהוּ בַּמָּקוֹם עָשׂוּ אֶת הֲכָנוֹתֵיהֶן הָאַחֲרוֹנוֹת לִקְרַאת הַשַּׁבָּת הַמִּתְקָרֶבֶת.

 תְּחוּשָׁה שֶׁל צִפִּיָּה דְּרוּכָה מִלְּאָה אוֹתָן. הַשַּׁבָּת יִתְקַיֵּם הַ’טִישׁ’ הַגָּדוֹל.

‘קֶמְפּ אֱמוּנָה’ הוּא מִפְעַל קַיִץ חִנּוּכִי, שֶׁיִּסֵּד הָרַב יַעֲקֹב-יְהוּדָה הֶכְט ז”ל,

 דְּמוּת רַבָּנִית חַבַּ”דִית. בְּכָל שָׁנָה רִכֵּז בְּמַחֲנֵה-הַקַּיִץ מֵאוֹת בָּנוֹת יְהוּדִיּוֹת מִכָּל הָאֵזוֹר.

 רֻבָּן בָּאוּ מִבָּתִּים שֶׁלֹּא קִיְּמוּ בָּהֶם חַיֵּי תּוֹרָה וּמִצְווֹת,

 אַךְ בַּחָדְשַׁיִם שֶׁשָּׁהוּ בַּמַּחֲנֶה הֵן סָפְגוּ אֲוִירָה יְהוּדִית חֲסִידִית אֲמִתִּית.

 רַבּוֹת מֵהֶן שָׁמְעוּ בּוֹ לָרִאשׁוֹנָה עַל מֻשָּׂגִים כְּמוֹ סִדּוּר, שַׁבָּת, כַּשְׁרוּת.

מִנְהָג מְיֻחָד נָהַג הָרַב הֶכְט. מִדֵּי שָׁנָה הָיָה עוֹשֶׂה שַׁבָּת בְּחֶבְרַת הַבָּנוֹת, וְעוֹרֵךְ עֲבוּרָן מֵעֵין ‘טִישׁ’ חֲסִידִי.

 לִקְרַאת הָאֵרוּעַ הָיָה אוּלַם הָאֹכֶל הַגָּדוֹל מְשַׁנֶּה אֶת פָּנָיו וּמְקַבֵּל דְּמוּת שֶׁל בֵּית-מִדְרָשׁ חֲסִידִי:

 שֻׁלְחָן מֶרְכָּזִי גָּדוֹל וּ’פִּירָמִידוֹת’ סְבִיבוֹ. הַחֲנִיכוֹת, שֶׁרֻבָּן לֹא פָּגְשׁוּ מֵעוֹלָם דְּמוּת רַבָּנִית כָּלְשֶׁהִי,

 הָיוּ מִצְטוֹפְפוֹת סְבִיב הַשֻּׁלְחָן הַמֶּרְכָּזִי וּמַבִּיטוֹת מְרֻתָּקוֹת בָּרַב הֶחָסִיד שֶׁבַּתָּוֶךְ.

 הָרַב הֶכְט הָיָה מְנַצֵּל הִזְדַּמְּנוּת זוֹ כְּדֵי לְהַרְבִּיץ בַּחֲנִיכוֹתָיו מְנַת יַהֲדוּת מְרֻכֶּזֶת שֶׁלֹּא תִּשָּׁכַח מֵהֶן לְעוֹלָם.

 בַּ’טִישׁ’ הָיָה מְשַׁלֵּב שִׁירָה חֲסִידִית שְׂמֵחָה עִם דִּבְרֵי-תּוֹרָה וְסִפּוּרִים מָסָרְתִּיִּים מְעוֹרְרִים;

 מְתַבֵּל בְּנִגּוּן חֲסִידִי מְעוֹרֵר רֶגֶשׁ,

 מוֹסִיף מִלּוֹת חִזּוּק וְהִתְעוֹרְרוּת וּמְסַיֵּם אֶת הַטֶּקֶס כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא בְּרִקּוּד חֲסִידִי סוֹחֵף.

בְּאוֹתָהּ שָׁנָה הָיָה הָרַב הֶכְט נָתוּן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל אֵבֶל אַחֲרֵי אָבִיו שֶׁנִּפְטַר.

 הַבָּנוֹת חָשְׁבוּ שֶׁהַפַּעַם יִמָּנַע מַעֲרִיכַת הַ’טִּישׁ’ הַחֲגִיגִי

, אַךְ הוּא הוֹדִיעַ שֶׁהַ’טִּישׁ’ יִתְקַיֵּם כִּבְכָל שָׁנָה. “בְּמַהֲלַךְ הַ’טִּישׁ’ אַסְבִּיר מַדּוּעַ אֲנִי כֹּה מִתְעַקֵּשׁ לְקַיֵּם אוֹתוֹ”,

 הֵשִׁיב לְשׁוֹאֲלָיו. הַ’טִּישׁ’ כְּבָר הָיָה בְּעִצּוּמוֹ. הַבָּנוֹת נִסְחֲפוּ בָּאֲוִירָה הַמְּיֻחֶדֶת, וְהָיוּ מְלֵאוֹת חֶדְוָה וְהִתְרַגְּשׁוּת.

 וְאָז פָּתַח הָרַב הֶכְט וְסִפֵּר:

זֶה קָרָה לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים. יָשַׁבְתִּי בְּמִשְׂרָדִי, וְהַטֶּלֶפוֹן צִלְצֵל. אֲנִי אוֹמֵר ‘הָלוֹ’,

 אֲבָל מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקַּו נִשְׁמְעוּ רַק אֲנָחוֹת חֲנוּקוֹת.

הֵבַנְתִּי שֶׁהָאַלְמוֹנִי שֶׁמֵּעֵבֶר לַקַּו מִתְקַשֶּׁה לְהֵרָגַע מִבִּכְיוֹ. הִמְתַּנְתִּי בְּסַבְלָנוּת

, וְכַעֲבֹר דַּקָּה נִשְׁמַע קוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה: “הַצִּילוּ, רַאבַּי!”.

 אֵלֶּה הָיוּ שְׁתֵּי הַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁהוֹצִיאָה מִפִּיהָ.

אַחַר-כָּךְ סִפְּרָה מָה מֵעִיק עָלֶיהָ. בִּתָּהּ הַבְּכִירָה מִתְרוֹעַעַת כְּבָר זְמַן מְמֻשָּׁךְ עִם בָּחוּר אָמֶרִיקָנִי לֹא יְהוּדִי.

 הִיא וּבַעֲלָהּ אָמְנָם אֵינָם שׁוֹמְרֵי מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁהִבְחִינוּ שֶׁהַקֶּשֶׁר בֵּין הַשְּׁנַיִם הוֹלֵךְ וּמִתְהַדֵּק – נֶחְרְדוּ.

 הֵם לֹא יָכְלוּ לְעַכֵּל אֶת הָרַעְיוֹן שֶׁבִּתָּם הָאֲהוּבָה לֹא תִּנָּשֵׂא לִיהוּדִי.

פְּעָמִים רַבּוֹת בִּקְּשׁוּ מִבִּתָּם לַעֲזֹב אֶת חֲבֵרָהּ הַגּוֹי, אַךְ הִיא אָטְמָה אָזְנֶיהָ מִשְּׁמֹעַ.

 יוֹם אֶחָד בִּשְּׂרָה לָהֶם, כִּי בְּקָרוֹב תִּנָּשֵׂא לוֹ. הַהוֹרִים לֹא יָדְעוּ אֶת נַפְשָׁם

. כָּל מַאֲמַצֵּי הַשִּׁכְנוּעַ שֶׁלָּהֶם וְשֶׁל קְרוֹבֵי הַמִּשְׁפָּחָה לֹא הוֹעִילוּ. עֲבוּרָם הָיָה זֶה אָסוֹן נוֹרָא.

הָאֵם פָּרְצָה שׁוּב בִּבְכִי מַר וְקוֹרֵעַ לֵב. “רַאבַּי!”, זָעֲקָה, “רַק אַתָּה אוּלַי תּוּכַל לְהַצִּיל אֶת בִּתֵּנוּ”.

“מַדּוּעַ דַּוְקָא אֲנִי?”, שָׁאַלְתִּי בְּתִמָּהוֹן.

הָאֵם סִפְּרָה, שֶׁלִּפְנֵי חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הִשְׁתַּתְּפָה הַבַּת בְּ’קֶמְפּ אֱמוּנָה’

. זְמַן רַב אַחַר-כָּךְ הָיְתָה מְדַבֶּרֶת בְּעֶרְגָּה עַל הַיָּמִים שֶׁבִּלְּתָה בְּמַחֲנֵה-הַקַּיִץ

. לְדִבְרֵי הָאֵם, הִיא גַּם דִּבְּרָה עָלַי בְּהַעֲרָצָה

. לָכֵן הֵנִיחָה שֶׁתַּסְכִּים לְהִפָּגֵשׁ אִתִּי, אַף שֶׁסֵּרְבָה לְשׂוֹחֵחַ עִם שׁוּם אִישִׁיּוּת רַבָּנִית.

לֹא הִשְׁתַּהֵיתִי לְרֶגַע. חִיַּגְתִּי אֶת מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁמָּסְרָה לִי הָאֵם

. קוֹלָהּ שֶׁל בַּחוּרָה צְעִירָה עָנָה לִי. הִיא הָיְתָה קָרָה וְעִנְיָנִית:

 “אִם זֶה בְּעִנְיַן נִשּׂוּאַי, חֲבָל עַל זְמַנְּךָ, רַאבַּי”. בְּכָל זֹאת הִצְלַחְתִּי לְהַסְכִּים אִתָּהּ עַל פְּגִישָׁה בִּלְתִּי מְחַיֶּבֶת.

 לַפְּגִישָׁה הִיא הִגִּיעָה עִם חֲבֵרָהּ הַגּוֹי. נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר לָהֶם מַדּוּעַ אֵין הֵם מַתְאִימִים.

 טָעַנְתִּי, שֶׁמְּדֻבָּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת שׁוֹנִים, שֶׁיַּלְדֵיהֶם יִהְיוּ קְרוּעִים בֵּין שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת,

 וְכִי בְּסוֹפוֹשֶׁלדָּבָר, נִשּׂוּאִים כָּאֵלֶּה דִּינָם לְהִכָּשֵׁל.

 נִסִּיתִי לְשַׁכְנְעָם, שֶׁלְּטוֹבָתָם כְּדַאי שֶׁיִּנָּשְׂאוּ אִישׁ-אִישׁ לִבְנֵי עַמּוֹ. אַךְ לְלֹא הוֹעִיל. לֹא אָמַרְתִּי נוֹאָשׁ,

 לְמָחֳרָת טִלְפַנְתִּי שׁוּב אֶל הַבַּת, וּבִקַּשְׁתִּי שֶׁתָּבוֹא לִפְגִישָׁה נוֹסֶפֶת. “הַפַּעַם, אָנָּא, בּוֹאִי לְבַדֵּךְ”, בִּקַּשְׁתִּי.

 שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת יָשַׁבְתִּי עִם הַבַּת. הִתְחַלְנוּ לְשׂוֹחֵחַ עַל דָּא וְעַל הָא, הֶעֱלֵינוּ זִכְרוֹנוֹת מִיְּמֵי הַ’קֶּמְפְ’

, וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי שֶׁהַשִּׂיחָה תִּהְיֶה נִנּוֹחָה וּלְבָבִית. שָׁכַחְנוּ לְגַמְרֵי אֶת מַטְּרַת הַפְּגִישָׁה, וּפָשׁוּט הִפְלַגְנוּ בְּזִכְרוֹנוֹת.

הַעֲלָאַת הַחֲוָיוֹת הִצִּיתָה אוֹר בְּעֵינֶיהָ. הִיא סִפְּרָה עַל דְּבָרִים שֶׁכְּבָר הִסְפַּקְתִּי לִשְׁכֹּחַ.

 לְבַסּוֹף הִיא הִגִּיעָה לְתֵאוּר הַ’טִּישׁ’ שֶׁעָרַכְתִּי אָז בְּאַחַת הַשַּׁבָּתוֹת.

 הִיא דִּבְּרָה עַל הַטֶּקֶס כְּעַל הַחֲוָיָה הַמַּסְעִירָה שֶׁחָוְתָה שָׁם. הִיא דִּבְּרָה בְּגַעְגּוּעִים עַל הַשִּׁירָה וְעַל הָאֲוִירָה הַקְּדוֹשָׁה

. רָאִיתִי שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת וְנִסְחֶפֶת.וְאָז בָּא הָרֶגַע. לְפֶתַע הִיא הִשְׁעִינָה אֶת רֹאשָׁהּ עַל שְׁתֵּי יָדֶיהָ’ וּפָרְצָה בִּבְכִי עַז

. יוֹתֵר מִשָּׁעָה שְׁלֵמָה בָּכְתָה בְּכִי חֲרִישִׁי.

 לֹא הִפְרַעְתִּי לָהּ. כְּשֶׁהֵרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ, אָמְרָה מִשְׁפָּט קָצָר אֶחָד: “לֹא אֶתְחַתֵּן אִתּוֹ!”…

מְאוֹת זוּגוֹת הָעֵינַיִם שֶׁהָיוּ נְעוּצוֹת בַּרַב הֶכְט כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה, הָיוּ לַחוֹת אַף הֵן.

“מֵאָז”, סִיֵּם הָרַב הֶכְט אֶת דְּבָרָיו, “הֶחְלַטְתִּי שֶׁאֶת הַ’טִּישׁ’ הַזֶּה, אֶעֱרֹךְ,

 וִיהִי מָה – לֹא חָשׁוּב בְּאֵילוּ נְסִבּוֹת. יִהְיֶה זֶה חֹק וְלֹא יַעֲבֹר”.

(מתוך עיתון “תורתך שעשועי” 352)

 

נשאל את החניכים:

– מה גרם לרב להתמיד במעשיו?

– האם מישהו הבטיח לרב שמאמציו יצליחו?

– האם ייתכן שמתוך מאה טישים יושפעו רק בודדים?

אכן, מצבם של יהודי התפוצות קשה. אף אחד לא מבטיח שנצליח, וגם אם יהיו הצלחות,

 ייתכן שהן יהיו בודדות. מסיפור זה ראינו כי עדיין חובה עלינו לעשות ולפעול,

 גם אם לא תמיד נראה פירות מיידיים, וייתכן שנציל רק נפשות בודדות מים האובדים בגולה,

אך “כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא”. וחובתנו, “לא תעמוד על דם רעך”, עומדת בתוקפה.

 

בפעולה הבחנו במורכבות שבתחושת הערבות כלפי יהודי התפוצות,

משום שהם בחרו בהתנתקותם מהארץ ולעיתים גם מהעם.

המשכנו וראינו כי על אף זאת אנו מחוייבים להצילם ולפעול למענם,

 גם אם אחוזי ההצלחה שלנו לא יהיו גבוהים.

בכך נקיים את מאמר הברכה “מקבץ נדחי עמו ישראל” – פיזית ורוחנית כאחת.