"העירום שהוא מרשם בנו רשם של גנאי והעדר הכבוד, המנגד לתפארת האדם,
הננו מוכרחים להתגונן נגדו בלבושינו. וההכרח המוסרי הזה, אשר נטע בקרבנו יוצר האדם,
אחרי שכבר נקבע המושג, שהעירום הוא דבר ששולל את הכבוד,
זה ההכרח בעצמו מתת אלקים הוא, המעיד על זיו הנשמה, האצולה מזוהר כבוד של מעלה,
החיה בקרבנו וחופפת עלינו.
והנה תוכן הברכה הזאת כפול הוא:
הודאה על החוש הנפשי העדין שלנו, שנטע ד' בקרבנו, שהננו על ידו מתלבשים מלבושי כבוד,
ועל ההזמנה החמרית המציאותית, שממציא יוצר כל ב"ה בחסדו, לבריותיו האנושיות,
את הבגדים לכסות את מערומיהם.
בשני הדרכים הללו ביחד, דרך הנטייה הרוחנית ודרך ההזדמנות החומרית, פועל צור עולמים,
מחיה חיים ב"ה, את פעולת חסדו הגדול, שאנו מברכים עליה: מלביש ערומים."
[הראי"ה קוק, עולת ראי"ה – פירוש לברכת "מלביש ערומים"]