פעם, לפני הרבה שנים, בתקופה שבה לא החליפו עבודה כל שנתיים, רכב כל חודשיים ופלאפון כל
יומיים, היו מסתובבים בינינו המון גיבורים. גיבורים שקטים.
הגיבורים האלו לא עשו מעשה הרואי, ושמעם לא הלך לפניהם. הם היו גיבורי ההתמדה.
למשל המורה, כן כן, המורה הזה הקצת מיושן, שכבר ארבעים שנה בתוך המערכת, רציני, משקיע,
נותן את מה שיכול ולא מבין למה מתכוונים הצעירים שמדברים כל הזמן על שחיקה.
או הפקיד, שמגיע בדייקנות כל יום למקום עבודתו, עושה מלאכתו אמונה, ישר, דייקן, ולא מבין
מדוע כל היום כולם מתחלפים סביבו ואיש לא מוצא מנוח.
גם נהג האוטובוס, שכבר שנים נוסע על אותו קו, מכיר את נוסעיו, ושואל בשלומם, לחלק הוא
אפילו הוזמן לשמחות, יום יום, עולה באותה שעה ויורד באותה שעה, ומתקשה להבין למה כולם
צופרים לו מאחור ולאן הם ממהרים.
ואפילו תלמיד הישיבה – שישב ולמד בהתמדה, בשקידה, יום אחרי יום, ודף אחרי דף, זה שהבין
שבניין גדול נבנה מאלפי לבנים, אפורות, מרובעות, אפילו די דומות. הוא פשוט ישב ולמד, לא
חיפש להיות מיוחד, להבריק באיזו המצאה ייחודית, להיות שייך למשהו שעוד לא עשו. לא, דווקא
טוב לו במה שכבר עשו לפניו. אחרים עשו, הוא עדיין לא, עכשיו תורו לבנות את הבניין שלו.
בהתמדה, בעקשנות, יום יום.
וכן, גם החייל – זה החפ”ש, שנשאר ברובאית ולא יצא לקורס מפקדים, והוא כבר שלוש שנים
עושה אותו דבר, אימון-קו-אימון-קו, יום יום, שימון שמירה, כל שבוע טיפול שבועי, והוא ממשיך,
מתמיד, עושה מלאכתו בשקט. אף אחד לא שומע עליו, איש לא מהלל אותו, אבל הוא הצבא,
עליו ועל שכמותו הכול עומד.
הגיבורים השקטים האלו הם הגיבורים שלי. הם אלו שממלאים את המציאות, בין הברקה אחת
לחברתה. הם ימי החול בין החגים. הם אפורים, פשוטים, ולא בולטים, הם גיבורים.
כי אתם מבינים, עולת תמיד, זו שמוקרבת כל יום, שנעשית כל יום, בשקט, אבל בלי לוותר, יש לה
מעלה מיוחדת. יש לה את הגבורה שלה. שמירת הלשון היומיומית, שמירת העיניים כל פעם מחדש,
העלייה החמש מאות שמונים ושתיים לעמדת השמירה, שגם אותה הוא עושה ברצינות, החזרה
הרוטינית על שניים מקרא ואחד תרגום כל שבת, והפסוקים כבר מוכרים כל כך. ההתחלה כל פעם
מחדש בעבודת ה’, לאחר עוד כישלון צורב.
ויום יבוא, וכל הגיבורים האלו יוזמנו לקדמת הבמה, בגדיהם פשוטים ואין דרגות על כתפיהם,
מבוכה על פניהם, שהרי מעולם הם לא התבלטו, וכולנו נאמר להם תודה. תודה על ההתמדה, על
העקשנות, על הגבורה, על זה שהיה מי שחי את החיים ולא חיפש כותרות, אלא פשוט היה.
הגיבורים שלי לא יודעים שהם כאלו. הם לא מחפשים את הגבורה החד פעמית, זו הדורשת ריכוז
מאמץ, אך מסתיימת מהר, אלא הם מתגברים כארי, יום יום, לעבודתו יתברך.
הגיבורים שלי / הרב אייל ורד
בספר שמות בפרשת תצווה נאמרה המצווה להעלות את הנרות, וגם בספר ויקרא בפרשת אמור דובר
על העלאת נר תמיד. המדרש אומר שאהרון קיבל חלישות הדעת אחרי שהוא ראה את כל הנשיאים
מקריבים קרבנות. אמר אהרון בליבו כל הקורבנות האלו, ומה איתי? אמר הקב”ה שלך גדולה משלהם,
שאתה מיטיב את הנרות. הרבה מהמפרשים שואלים על המדרש וכי אהרון לא יודע שהוא משמש בכל
כך הרבה עבודות במשכן והנשיאים רק באופן חד פעמי הביאו קרבנות? אלא שאהרון מאד התלהב
מהיוזמה של הנשיאים, מההתנדבות שלהם. הם לא היו חייבים, הם לא ביצעו שום הוראה ושום פקודה.
מעצמם הם החליטו לתת. ולכן קראנו בשבת שעברה, פרשת נשא, את כל אחד ואחד מהנשיאים בפני
עצמו. מההתנדבות, מהיוזמה התפעל אהרון. ובכלל ספר במדבר מלא ביוזמות. קראנו בשבת שעברה
על יוזמה של נזיר, נקרא בהמשך הספר על עוד יוזמות. על יוזמת האנשים הטמאים ששואלים על פסח
שני, ועל בנות צלפחד שרוצות חלק בארץ ישראל, על נדרים נקרא בסוף הספר. יש משהו מלהיב
בהתנדבות. אף על פי כן אומר לו ריבונו של עולם, יש שורש לכל היוזמות. שורש כל היוזמות, שורש כל
ההתחדשות בעם ישראל היא אותה עבודת תמיד, עבודת קודש יום יומית שעסוקה בעילוי ללא הפסק.
בהעלותך את הנרות, העובדה שכל יום מעלים את הנרות, כל יום דואגים מחדש לאיכות השמן
והפתילות, לנר הדולק היטב בבוקר ובערב, פעמיים ביום, לשים לב שהנרות דולקים בצורה מדויקת
לכיוון מסויים. ההתמדה, העלאת התמיד הזו, המאוד עדינה, המאוד זכה, היא השורש, היא הנשמה
הפנימית, היא הלח הפנימי שמתוכו באים כל הנדבות וכל היוזמות. גם נזיר בסופו של דבר, כל כח
הנזירות שלו לשמור על עצמו מטומאה באה בגלל שיש כהונה בישראל. שורש כל היוזמות הברוכות
נובע תמיד ממשהו תמידי שהולך ונשאר, הולך וצומח, יום יום, שעה שעה, גם אם הוא קטן בתוככי
הנשמה שלנו. בהעלותך.
“צריך לתת הכל,
אם אתה אוהב אז אתה אוהב עד הסוף,
אם אתה חבר אז אתה חבר עד הסוף,
ואם אתה בצבא בקרבי אז אתה עד הסוף שם ואתה נותן את הכל,
וגם אם כל אלו באים על חשבונך האישי.
זה מה שנקרא במילים גבוהות: מסירות נפש!
וזה בא לומר שאתה נותן מהגוף שלך, מהכוח שלך, מהכסף שלך, מהלב שלך למען מישהו או משהו אחר שהוא לא
אתה!
והמיוחד ביותר זה שאתה לא עושה את זה מידי פעם,
אלה כל הזמן הזמן מידי יום ביומו, דקה דקה”
“אנא אלי, עשה אותי כלי לשליחותך”
הרבה פעמים הדברים הגדולים נראים לנו יותר משמעותיים אבל דווקא עבודת התמיד, החזרה על
הפעולות הקבועות בשגרה זה מה שיוצר דברים עמוקים.
זה מסירות נפש בחיים!
שנזכה להתמיד בדברים הקטנים ולראות את הגודל שלהם.
שבת שלום
