לגטו בא הפחד החדש והאיום:
המגיפה אשר פשטה בינינו,
המוות קוצר בחרמשו יום-יום
גדולים וגם קטנים ואין מפלט ממנו.
לב האבות הולם בחרדה.
האם כבשה פניה בידיה –
יד טיפוס נוראה חונקת את ילדה,
גוזל המוות חיש את ילדיה.
אני עוד חיה, דופק ליבי עדיין,
אך חברתי כבר בעולם אחר.
אולי גם טוב יותר למות. מאין
אדע עכשיו מה טוב מה רע יותר?
לא, לא, א-לי! – אנחנו עוד רוצים לחיות,
אל תדלל כל-כך את שורותינו.
אנא פיקובה, בת 12, גטו טרזינשטדט