לפני כשנתיים הייתי בהודו, בשליחות של קירוב רחוקים.
היינו קבוצה של חרדים שנסעה לחופי גואה,
כדי להעביר במשך כמה שבועות שיחות ושיעורים לאחינו בית ישראל.
עבורי היה זה הביקור הראשון בהודו.
בחסדי שמיים זכיתי להיות שם לפני תשובה.
הנופים הדהימו אותי, ים בצבעים שלא הכרתי, חופים בלי סוף עטורי עצים טרופיים,
והעיקר- הקצב, הכל התנהל שם כ"כ טוב, לאט ורגוע, לכולם יש זמן בשפע.
אם תגידו למישהו "בוקר טוב" בשעה ארבע אחר הצהרים הוא יענה לך בוקר טוב בטבעיות.
הולכים לאט, מדברים לאט, חושבים לאט.
זה עומד בסתירה כ"כ גדולה ללחץ ולמהירות של הארץ,
שאתה פשוט רוצה רק להתמסר לזה ולשכוח מכל הקשיים והצרות, הפשעים, המיסים.
אבל אני לא באתי לשם בשביל להתפרק או לברוח ממשהו,
באתי בשליחות ובאתי להתבוננות.
וכאשר התבוננתי סביבי ובתוכי,
הבנתי שהפתיחות והזרימה שיש שם אינם רק תוצאה של חופים יפים.
זה משהו אחר, משהו באוויר- ולא ידעתי מהו.
חז"ל אומרים "הגר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוק"
וקוראים לאדמת ארץ העמים – אדמה טמאה.
היכן כאן הטומאה?
ואלוקים – הרי מרגישים אותו כאן חזק יותר, עוצמתי יותר, יפה ונעים יותר. ו
מדוע מדמים חכמי ישראל את הגר כאן לאדם חסר אלוקים?
המוזר ביותר היו התיירים הישראלים
(שלמרבית הצער היו דומים מאוד באורחות חייהם ובמראם לתיירים הגויים).
למרות שבאו בפרוש כדי להתפרק ולהירגע,
מסתבר שהנופים לא הספיקו להם, והם היו זקוקים לסמים ולמסיבות כדי להרגיש שמשהו קורה.
למרות המנוחה המופלאה, המושלמת, שהציעו להם הודו וחופיה,
הם הסתובבות שם חסרי מנוחה, מחפשים, בעליל, עוד משהו.
(כמובן שיש גם אחרים, שבאים לשם לחפש רוחניות באופן מודע,
ומגיעים לכל מיני כתות של עבודה זרה, אבל זו כבר סוגיה שונה לגמרי)
ואז הבנתי. מי ששולט שם הוא "אלוקי האין-עול"-
אלוקי אור בלא כלום, אלוקי היופי והמוזיקה, אבל לא אלוקי ישראל.
כי אלוקי ישראל נתן תורה, גבולות, צמצום כביר לאורו,
וגילה שרק דרך הגבולות נוכל להכיר אותו ולהתחבר אליו.
ושם, בהודו, אין שום צמצומים, הכל מותר, הכל טוב, אין גבול.
וכשאין גבול, אין קדושה וכשאין קדושה, אין אלוקים ו"הדר בחו"ל דומה למי שאין לו אלוק".
זוהי טומאת ארץ העמים, טומאה ערמומית ונוראה של פריקת עול,
שבסופו של דבר משעבדת את הנתפסים לה בעול נורא של התמכרות לסמים שונים.
בין שמדובר בסמים ממש, ובין שמדובר בתחושת החופש והעונג שהאדם מתמכר לה.
ואז בזתי בליבי למרחבים, לים, לעצי הקוקוס והפפאיה, לשמיים הכחולים והריקים,
והתגעגעתי בכל ליבי, בכל כוחי, לבליטה אפורה וחסרת הדר בבית שמש, שם אני גר.
לקבלת עול פשוטה, לחיים יהודיים קדושים, לגבולות ולצמצומים של ארץ ישראל,
שעם כל הקושי שבהם, מובילים אותך אל ה' אלוקי ישראל באמת.
