"ואין לך מצוה גדולה כמו פדיון שבויים
שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים,
ובכלל הערומים;
ועומד בסכנת נפשות.
והמעלים עיניו מפדיונו – הרי זה עובר
על "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו,ז),
ועל "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט,טז),
ועל "לא ירדנו בפרך, לעיניך" (ויקרא כ"ה,נ"ג);
וביטל מצות "פתוח תפתח את ידך" (דברים ט"ו, ח; דברים ט"ו,י"א),
ומצוות "וחי אחיך עימך" (ויקרא כ"ה,ל"ו),
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט,י"ח),
ו"הצל, לקוחים למוות" (משלי כד,יא),
והרבה דברים כאלו.
ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים"
(רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י)
5 תגובות
הרואה את הציטוט מהרמב"ם עלול חס וחלילה לחשוב כאילו הרמב"ם אומר שמצות פדיון שבויים חשובה יותר מעל מצוה אחרת , ושלמשל בעד הצלת שני חטופים שאצל החוטפים מותר וצריך לסכן חיי נניח 10 מילדינו המשרתים בצה"ל!
אבל הרמב"ם לא אומר זאת. הוא אומר לא שזו מצוה חשובה יותר מאחרות אלא שזו מצוה "גדולה" – כלומר כוללת הרבה מצוות. רה את דברי הרמב"ם המצוטטים.
דבר זה דומה למה שנאמר ף ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה – מצוה שכוללת הרבה מצוות. אבל זה לא אומר שלמען אהבת הרע מותר לעבור על : לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב ..
וכן: משנה מסכת שביעית פרק ז – כלל גדול אמרו בשביעית , וכן : כלל גדול אמרו בשבת.
המצב שבו אנו נתונים עכשיו הוא לא "פדיון שבויים" אלא לחימה באויב שפועל להשמדתנו. במקרה זה הריגה וריסוק של האויב הם המטרה העליונה .
כיצד פודים שבויים ?
המונח פדיון שבויים נקרא על שם שחרורם של הנתונים בשבי .
כיצד ? קיימות שתי דרכים .
הדרך האחת – באמצעות תשלום לשובים שהיא צורת השחרור הרווחת . בספר נחמיה מופיע תיאור מפורש של פדיון שבויים
בצורתו הרווחת : " ואומרה להם אנחנו קינו את אחינו היהודים הנמכרים לגויים " .
הדרך האחרת – באמצעות מלחמה כנגד השובים לצורך שחרור השבויים . . בתורה מסופר על אברהם אבינו שסיכן את חייו ויצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים ששבו את אחיינו – לוט והצליח לשחררו . כמו כן מסופר , שכאשר הכנעני מלך ערד הצליח לשבות שבויים מישראל, יצאו בני ישראל נגדו והחרימו את עריו . בספר שמואל מסופר על דוד, שכאשר עמלק פשט על עירו ( צקלג) ושבו את הנשים שבה , דוד ואנשיו רדפו אחריהם והחזירו את השבויים . בכל המקרים הללו , לקיחת שבויים
היוותה עילה למלחמה .
ואין מבריחין את השבויין, מפני תקון העולם
ואם כך הם פני הדברים, ורבינו שכל דבריו מבוססים על אדני התלמוד פוסק כך, עולה תמיהה גדולה על הרבנים והעסקנים שלנו, שממש מתנהגים ההפך מכך, ומבטלים מצווה חשובה ויקרת ערך זו. הרי הלכה פסוקה היא שפיקוח נפש וודאי דוחה פיקוח נפש של עתיד מסופק ביותר, והרי זה ברור שהשבויים במנהרות נתונים לפיקוח נפש מתמיד וודאי, כפי שראינו כולנו בעינינו אנו. ובוודאי שהמרצחים הארורים מהחמאס לא ישתנה טבעם בקרוב וללא ספק אם לא נעשה מאמץ באמצעות משא ומתן איתם, הם ללא ספק יירצחו את האחים ואת האחיות שלנו הנמקים אצלם. ובנוסף הרי הם לא דורשים כסף, שעליה אולי היה אפשר לטעון את טענת יותר מכדי דמיהן. ומה שהם דורשים צריך לתת להם לעת עתה כדי להציל כמה נפשות יקרות מישראל, חובה עלינו לעשות הכל למען שחרורם, גם אם זה מאד קשה.
לגדעון ארליך: מטרת מלחמה אינה "אריק חרבי תורישמו ידי", מטרת מלחמה היא "ושבו בנים" וגם "ותשקוט הארץ". ועוד אמור: ומדוע יצא חייל למלחמה אם הוא יודע שכאשר יהיה הוא במיצר לא יחלצו אותו משבי, ועוד, מדוע תצא חיילת מחופתה לשבר עצמותיהם כאשר מטרת המלחמה אינה כזו?
לאוריאל: היות והברחנו, בחרו להרוג בחטופנו. ועדיין רחוק מהדעת ולא מתישב עם המוסר לאמור "והיה כי יאמרו אליךָ אנה נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למוֶת למוֶת ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי" (ירמיהו טו, ב).
ולשלמה אוסיף, ומדוע יתעסק שוטר בפושעים ויסכן את חיו ושלמות גופו, ומדוע תצא כלה מחופתה להגן במחיר חייה ובריאותה על כלה אחרת שהרי היא יותר מכפי דמיהן, שטובת הציבור וצרכי הציבור קודמים לטובת הפרט וצרכיו. כמו שמסביר מרן הרב זצ"ל במאמרו "למהלך האידאות בישראל". התורה אף פעם לא מדברת על שכר ועונש אישי – אם תעשה כך תקבל כך. יש רק שכר ציבורי, כללי – "ונתתי גשמיכם בעיתם… ונתנה הארץ יבולה… ורדפתם את אויביכם". הכלל במרכז, והשכר לכל פרט שלכולם יהיה טוב. ההבנה הזו היא הציונות.