"בחלומי, ואני מוטל בתעלת ביוב מצחינה. כל כישלונותי וחטאי רובצים איתי בתוך שלולית סמיכה ושחורה.
והנה, למולי, מזדחל אדם זקן שאור חזק קורן מפניו. הוא נמצא איתי בתעלה, אבל המים לא נוגעים בו. הם נבקעים לשניים בכל מקום שהוא מניח את רגלו.
"איכה בן אדם?"
"בשאול תחתיות"
"נו, צריך לרדת כדי לחוש ריקנות, כדי ליצור צמא לשלב הבא"
"אל תעשה אידיאולוגיה מהרע"
"זה לא ייפוי, זה מדע מדוייק ממש כמו מערכת הנשימה שלך. חייבת להיות הוצאת רוח לפני הכנסה של רוח חדשה"
המשכתי להילחם על הזכות להיות עצוב.
"עזוב, אני כבר ביאוש"
"ואיך אתה מרגיש שם?"
"סירחון נוראי"
"סימן שחוש הריח שלך מפותח. יש הרבה שנמצאים בביובים, ובכלל לא שמים לב"
"כן, זה נכון, אבל לדעת שמצבך רע, לא נותן יותר מדי, חוץ מרגשות אשמה מעצבנות"
"אתה טועה, יש בך הרבה, הרבה רצון טוב"
"רצון זה כלום, סתם חלומות"
"רצון זה הכל, זה המנוע של החיים"
עכשיו התחלתי לתפוס שהזקן הזה רציני. הוא לא בא למרוח אותי, הוא באמת מתכוון שיש בי משהו חיובי..
"תגיד לי, אם יש בי כ"כ טוב, אז למה אני מרגיש כל כך רע, למה הדיכאון שולט?!"
"עצבות זו מחלה מדבקת, אם לא עוצרים אותה בזמן אפשר להגיע לשיתוק. אתה חייב אמונה"
"נו, זרוק לי עצם.."
"תחוש את האור האלוקי שבך"
"די! די! בלי מילים גבוהות"
"אתה נבהל מזה שאתה גדול, אה?"
"איפה אלוקים ואיפה אני?!"
"באותו מקום. הוא בוחר בך כל רגע, מתגלה דרכך"
התחלתי להתמתח, משהו באווירה השתנה. הצלחתי לעמוד על הרגליים. הזקן חייך, הביט ישירות לתוך עיני ואמר:
"זהו, מכאן אתה ממשיך לבד בשביל העצמאי שלך!"
אמר ונעלם.
התעוררתי עם אנרגיות מטורפות. שחזרתי את הפרטים, ואז הכל התחוור…"
(מתוך הספר משיב הרוח)
