מחנכים רבים חשים קושי בהתמודדות עם צום עשרה בטבת. נדמה כי משנה לשנה יותר קשה להביא לחניכות להבין ולהזדהות עם הצום. מה עושים? בשורות הבאות ננסה לנתח את הסוגיה ולהצביע על דרך התמודדות אפשרית. רק נקדים ונאמר כי את הדיון הזה עצמו ראוי להעלות בפני החניכות. מדוע קשה לצעירים (ומבוגרים…) בימינו להזדהות עם ימי הצום על החורבן, ומה לדעתם צריך לעשות בנידון.
יש לי חבר שהיה מעורב, שלא באשמתו, בתאונת דרכים קשה. הוא אישית יצא מזה ללא פגע בגוף, אך הוא בהחלט זועזע מהאירוע. כעבור יומיים הוא נהג ברכבו ולפתע תקלה ברכב גרמה לו לאבד שליטה. הרכב נהרס כליל והוא יצא ללא פגע גופני. אני מדגיש שהוא לא נפגע גופנית, היות וצמידות האירועים בהם הוא היה מעורב ובגללם כמעט נהרג פעמיים – זעזעו את נפשו. הוא החליט שהקב"ה מאותת לו – וקיבל על עצמו לעשות 'תשובה' כללית. את התהליך הוא פתח ביום צום שהוא קיבל על עצמו. אישית, איני זוכר כי אי-פעם ראיתי אדם שכה הזדהה עם צום שקיים. הסיבה ברורה: הוא קיבל על עצמו את הצום, כשהרקע להחלטה הייתה נהירה לו וליוותה אותו בימים ובלילות (נטולי השינה). הוא הזדהה לחלוטין עם הצורך בצום וממילא הפיק ממנו רבות.
מכאן, 'להבדיל', לצום עשרה בטבת. שום פטנט מתודי לא יסייע לנו להחיות צום אם לא מזדהים עם סיבות קביעתו. המוני אנשים מזדהים עם יום הכיפורים, לא רק משום חומרתו ההלכתית מדאורייתא, אלא גם בגלל שהם מבינים את הצורך האישי שלהם בו. באותה מידה, המוני אנשים מתקשים להזדהות עם צומות החורבן, מהסיבה העצובה שהם פשוט לא חשים בחסרון המקדש.
בדורות עברו הצליחו יהודים לצום ולהתפלל מעומק לבם למען הקמת המקדש וגאולת ישראל. הם הצליחו בכך בין השאר מפני שהם סבלו מרעב ומחולי, מרדיפות ומדלות, ואלו סייעו להם לחוש על בשרם עד כמה הגאולה חסרה להם. דווקא אנו, שזכינו לחיות בדור של ראשית הגאולה ובתוך שפע יחסי – נעשינו לפתע 'מסתפקים במועט'. בסך הכול טוב לנו במצבינו, ולכול היותר כמהים אנו להעלאה במשכורת ולעוד חופשה מוצלחת.
לחידוד הנקודה, ראוי להשוות את מצבנו לניסיון הקודם להקים מחדש את בית המקדש, קרי תחילת ימי בית שני. העם תהה אז האם עדיין יש צורך לצום בעת שהבית התחיל להיבנות: ""הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי (=אב…) כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" (זכריה ג). כלומר, האם יש מקום להמשיך לצום בתשעה באב ובשאר הצומות (מצודות דוד, שם) על החורבן – עת המקדש הולך ונבנה? אף בדורנו יש שפחות מזדהים עם הצום. אך לא מפני שהם רואים את תחילת בניין הבית אלא מפני שחלילה הם שכחו את חשיבותו וויתרו על השאיפה לתקומתו.
מה עושים? על פניו התשובה פשוטה: מחנכים לתודעת המקדש. לומדים עליו ומפתחים כמיהה לבניינו. מתוך כך נצליח לצום ולהצטער על העדרו. אך תשובה זו היא חלקית ופשטנית. הלימוד על המקדש עצמו לא יספק. רבים לא יזדהו עם הנלמד, אשר ייראה להם כחומר 'יבש' ולא רלוונטי. שאלו כל תלמיד ממוצע מתי הוא נהנה יותר מלימודי תורה: עת למד סיפורי אבות בספרי בראשית ובמדבר, או עת למד פרטי קורבנות לסוגיהם בספר ויקרא? סוף דבר, עלינו לפתוח את ליבנו (ואת לבבות ילדינו) למסרים יותר בסיסיים, כדי שלאחר מכן נזדהה אף עם לימודים על המקדש.
מומלץ לדון, יחד עם ילדינו, בחוסר השייכות היהודית העמוקה שחשים חלק מיהודים אלו, אשר אינם רואים בעם ישראל ומדינתו מקור ממשי להזדהות מחייבת. עיון ממשי בנתוני ההתבוללות יסייע לנו ולילדינו לכאוב את החסר לעם ישראל היום. נושא זה הוא כמובן רק דוגמא. פעם אחרת ניתן לדון על הפערים והמתחים הקיימים בין חלקים שונים בחברה, עת עדיין לא עקרנו מגינותינו לחלוטין את עשביה השוטים של שנאת החינם. וכבר לימדנו הראי"ה זצ"ל ש'אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם' ('אורות הקודש' ג', שכד). פעם אחרת ניתן לדון על השואה (בפרט אחרי שצום זה נקבע כיום הקדיש לנספי השואה שמועד מותם לא נודע). אך הלימוד על השואה לא יוצג כתחליף ללימוד על המקדש והגאולה אלא כשלב בפיתוח יכולתנו להיכסף אליהם.
סוף דבר, הקב"ה כבר גער בנו בעבר על קיום צומות חסרי משמעות (ישעיהו נח): "הכזה יהיה צום אבחרהו: יום ענות אדם נפשו? הלכוף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע – הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?". הפתרון לטענה פשוט: עמל מתמיד כדי להבין את תוכן הצום ולְפתֵח הזדהות עם מסריו.
רק על ידי טיפוח תודעה והבנה עם חשיבות הצום ותכניו, נגיע בע"ה במהרה לימים בהם תתקיים בנו נבואה אחרת של זכריה (ח): "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי – יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".
