“ושמא תאמר: אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו?
לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם,
היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל –
יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים.
וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ובשתיים ובשלוש,
עד שיתיישבו ישראל בארצם כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו.
והם לא עשו כן,
אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים:
שלום עלייך נפשי כדי שלא להרבות עליהן את הטורח.”
(תנא דבי אליהו פ’ י”א)
