שבועות- ביכורי אדמה:
חג השבועות הינו אחד משלושת הרגלים בהם נצטווינו לעלות לרגל לבית המקדש.
שמו, שבועות, מרמז על שבעת השבועות אותם סופרים מפסח ועד אליו – ספירת העומר.
ביום זה ניתנה לנו התורה בהר סיני.
חג השבועות נקרא גם חג הביכורים, משום שהוא פותח את עונת הביכורים.
החל מיום זה ועד לתחילת החורף אנו מצווים להעלות מראשית פרי אדמתנו אל המקדש.
בלימוד זה נעסוק במצוות הביכורים בהיבט האישי, החברתי והסביבתי.
מה מתחולל בנפש האדם המביא את ראשית התבואה למקדש?
ועל הקשר שבין האדם לאדמה ולחברה שבה הוא חי…
"כל ילד שגדל בישראל זוכר את החגיגות הביכורים בגן. כולם לבושים לבן, זר מעטר את ראשנו ובידנו הסל, הטנא, מלא בפירות הארץ…
חג השבועות מתבטא בראש ובראשונה כחג האדמה. חוגגים את השפע החקלאי, מציגים אותו, עושים תהלוכות ומעלים אותו למקדש בירושלים."
בואו נתבונן בפסוקים בספר דברים שמציגים את מצוות הביכורים:
דברים פרק כ"ו:
שאלות:
1. מה משמעות הבאת ראשית כל פרי האדמה למקדש?
2. אם אתם הייתם בעלי המטע שפירותיו מבשילים- מה הדבר הראשון שהייתם רוצים לעשות עם הפירות?
3. מהם ארבעת החלקים המרכיבים את מצוות הבאת הביכורים?
מקרא הביכורים מקפל בתוכו את ההיסטוריה של עם ישראל מהירידה של יעקב לחרן ("ארמי אובד אבי") דרך שיעבוד מצרים, הגאולה והשיבה לארץ ישראל, השפע החקלאי והבאת הביכורים.
שאלות:
1. מדוע לדעתכם כל ההיסטוריה שלנו מקופלת דווקא במצווה זו?
2. על מה האדם מודה בעת הבאת הביכורים?
3. עם מי האדם מצווה לשמוח?
4. מה עניין הדאגה לגר אשר בקרבך דווקא כאן?
5. האם השמחה שלי תהיה שלמה בלי הלוי והגר?
מצווה זו מתחילה הרבה זמן לפני חג השבועות.
עוד בשדה, שבועות ולעיתים חודשים לפני מועד הביכורים
– משנה, מסכת ביכורים פרק ג', משנה א': "כיצד מפרישין את הביכורים: יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר; וקושרן בגמי ואומר, הרי אלו ביכורים"
רבים המפרשים כי מצוות הביכורים פועלת כנגד מידות התאווה והגאווה.
אתם בעלי השדה. שוחחו בינכם,
מה עובר על האדם הרואה את התאנה הראשונה שגדלה אצלו? את אשכול הענבים? אילו מידות בנפש האדם נחוצות לשם קיום מצווה זו?
תנו מילים להודאה שלו על השפע שקיבלתם, אך הכילו גם את רגשות התסכול (– אם הם קיימים).
הרב שמשון רפאל הירש, בפירוש לתורה, פרשת קדושים, ויקרא י"ט:
"בשעת קציר ובציר, אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו.
באותה שעה יבטא בפיו את המילה הגאה והרת התוצאות: 'שלי'.
ועתה, כל אזרח באומה יודע – כל האומר 'שלי', חייב לדאוג גם לאחרים.
במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער,
אלא היא זכות שה' נתן לעניים, והיא חובה שה' הטיל על בעלי הרכוש!"
דברים אלו של הרש"ר הירש נאמרו על מתנות עניים- לקט, פאה ועוללות.
כל אלו הם חלקים מתוך השדה שהאדם מצווה להשאיר לעני ולגר.
יש דמיון בין מצוות אלו למצוות הביכורים, בכך שהאדם לא נהנה מיגיע כפיו באופן 'בלעדי' וכחלק מציווי אלוהי מתבקש לחלק מן רכושו לאחר.
שאלות:
1. מה מוסיף לנו הרב שמשון רפאל הירש להבנת ערכה החינוכי- אנושי של מצוות הביכורים?
2. האם תוכלו לראות קשר בין סיפור הגרים הקשור לשבועות דרך מגילת רות לבין דבריו של הרש"ר הירש?
הרש"ר הירש מחדד את האחריות הקיימת לכל אדם בעל רכוש. הרכוש המרכזי בזמן התורה הוא האדמה.
אדם שיש לו אדמה, מסוגל לגדל לעצמו מזון- יש לו ממה להתקיים.
אותו ה'גר' המוזכר כאן- אין לו אדמה. הוא בחר להצטרף לעם ישראל ללא רכוש (ממש כמו רות, שקוראים את מגילתה בחג זה).
ועל האדם המביא את הביכורים, שהוא מלא בכל טוב, בכל השפע שיש לו – יש אחריות לחברה שבה הוא חי.
דבר זה בא לידי ביטוי לא רק במצוות ביכורים כי אם ברוב המצוות החקלאיות הדואגות גם לחלשים- תרומות ומעשרות, לקט שכחה ופאה, שמיטה וכו'…
התורה יודעת כי מקור הרכוש הוא מקור לגאווה. ועל כן באופן עקבי יש כל הזמן 'תזכורות' שהאדמה לא שלי. רק באופן זמני.
ועלי לחלוק את השפע הזה גם עם הכהן-נציג האל במקדש, מקור השפע, וגם עם החברה שבה אני חי, החלשים, גר, יתום ואלמנה.
מנחם אוסישקין, בחגיגת הביכורים בחיפה, תרצ"ב, 1932
"אבל אל נא תשכחו דבר אחד עיקרי! והוא:
כי השרשרת הלאומית של האומה מתחילה בחג שאנו חוגגים היום: חג השבועות,
חג זה לא היה רק חג הטבע, חג הביכורים של פרי האדמה והעבודה: זהו יום "מתן תורה" ובו היינו לעם.
ואין להפריד בין שני החגים האלה. ביום אחד נוצרו כאומה ונעשינו עם עובד אדמתו בזיעת אפיו.
פירוד זה יכול להעמיד אותנו בפני מכשולים, שעמדו בפנינו במשך הדור האחרון…"
מנחם אוסישקין מחבר כאן עבר-הווה-עתיד.
דרך חג השבועות (מקרא ביכורים, מתן תורה) אנחנו חיים כחלק משרשת דורות.
דרך מתן תורה- התאחדנו סביב אמת משותפת לעם.
דרך מצוות הביכורים, אנו זוכרים את העבר, דואגים לחלשים, קשורים לאדמה ולארץ שלנו.
סיכום- מה עם העתיד?
חלק בלתי נפרד מהרעיון הסביבתי הוא הדאגה לדורות הבאים.
להשאיר עולם מלא לפחות כפי שאנחנו קיבלנו לדורות הבאים אחרינו.
האם אתם מזהים מימד זה בחג השבועות ומצוות הביכורים?
אין עתיד ללא עבר. אדם המביא את ביכוריו למקדש ובו בעת חושב ומדבר על ההיסטוריה שלו ושל עמו ב2000 שנים האחרונות, בהכרח חושב גם על עתיד ילדיו.
אדם החושב על יום מתן תורה, על השתלשלות בין הדורות (ניתן לראות זאת במסכת אבות פרק א משנה א- משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים והזקנים ל…) דבר שלא הסתיים וממשיך גם היום לדור הבא.
אדם החושב על האדמה שלו – מקור המחייה שלו, בוודאי דואג לשמור עליה, לתת לה את מה שהיא צריכה,
שומר שמיטה – מכבד אותה ולא מנצל אותה.
אדם שבעת הבאת הביכורים מסוגל להעניק מפרי אדמתו למקדש, ולשתף בשמחתו לא רק את משפחתו אלא גם את הגר והחלש בחברה.
הוא אדם.
