הקול שקורא לי לשוב..

לרדוף אחרי הרוח.
לדמיין פרפרים בשלל גוונים,
מלאי חיים.
להמשיך לדמיין, פרפרים צחורים, טהורים.
פרפרים מלאי אצילות.
פרפרים שיודעים לעוף, להגיע עד השמים, כמעט.
לרדוף ולרדוף, עד כלות.
לרדוף אחר כל פרפרי
שדמיינתי שזרתה הרוח.
לרדוף אחר חלום יום האתמול,
לרדוף אחרי פרפר צחור,
כי דמיינתי שהוא מלאך צחור.
לרצות לקטוף את השמים,
להאבק בחוסר היכולת שלי לעוף.
לנסות, בכל הכוח, להצמיד לעצמי–
כנפי פרפר צחור.
ולא להצליח.

לגלות, שהפרפר הזה, הצחור, הטהור,
החירותי, המעופף.
חי בעצם… רק שלושה ימים.

לגלות אותו שמוט על הכיור במקלחת,
חסר חיים, לא נוגע בשמים.

לצנוח מובסת.
לבכות את הפרפר שאבד,
את צחור הכנף שאיננו.
לבכות את הפרפר שרציתי להיות,
שהשלתי מעלי ממש עכשיו…

לנשוך שפתיים.
לקום בכוח, בנחישות.
למשוא לי חלום אחר ולשוב–
לרדוף אחרי הרוח.
קצרת נשימה לרדוף אחרי המלאך,
צחור, טהור, נושק שמים.
המלאך שרציתי להיות.
להאבק ידיים חשופות, בציפורניים,
כדי להדביק לעצמי כנפי מלאכים.
לרדוף אחרי הרוח,
לשאול אותה, משתנקת, לאן זרתה את חלומותי?
וליפול שוב, מובסת.
אני לא מלאך.
גם לא יכולה להיות.

ואז, לשמוע אותו.
חזק, עוצמתי.
לשמוע אותו מדבר אלי, בתוך המרדף הזה.
נשבר בי, ואני מחזירה אליו הד.
לשמוע אותו שואל, מבקש.
לשמוע אותו מעורר, מחפש.
איפה את???
להרגיש אותו ממיס בי, חומה ועוד חומה,
לשמוע אותו מחלחל בי, דמעה ועוד דמעה.
כמו המים ששוחקים את האבן.
קול שופר…
ילדונת, איפה את?
לאן נעלמת בתוך המרדף הזה?
למה את מרימה מבט, כדי לחפש מלאכים?
למה את לא מפנה אותו פנימה, להיות את?
איך שכחת בדרך שאת בת מלך?
שיש לך תפקיד, שליחות.
בלי להתבלבל, בלי להסתרבל…
את לא צריכה כנפיים כדי להגיע אל השמים,
הם בתוכך.

ומגיעים הימים האלה, מלאי אהבה,
להזכיר לי,
מי אני.
להזכיר לי שיש לי תפקיד.
“…עד שלא נוצרתי איני כדאי…”