ציפית לישועה?

"אמא, מתי כבר יבוא האוטובוס?". כך בני, בפעם העשירית לפחות, מאז הגענו לתחנה כרבע שעה קודם לכן.
"אני לא יודעת", הפטרתי קצרות, ולעצמי אף הוספתי "מה אני? נביאה?!". האמת היא, שהבנתי אותו. היה חם בחוץ, והוא התרגש מאוד לקראת הביקור הצפוי אצל סבתא. חוץ מזה, הרהרתי, ילדים אינם יודעים לדחות סיפוקים – הם רוצים את הכל כאן, עכשיו ומיד.
רגע לאחר מכן, מצאתי את עצמי מהרהרת: רק ילדים? האם הטון המעט עצבני בו השבתי לו רגעים ספורים קודם לכן, לא ביטא קוצר רוח וחוסר נינוחות שלי, מההמתנה שנכפתה עלי?
האמת היא, שבחיינו המודרניים הצורך "לחכות" הפך למזערי. האוכל מוכן בתוך כמה דקות במיקרוגל, האינטרנט – מהיר, ואפילו לא צריך להמתין שמי שאנו חפצים לשוחח עמו בטלפון יסיים בנחת את שיחתו, הרי יש "שיחה ממתינה!".
אמנם, יש כמה המתנות שעדיין לא הצליחו לבטל, כמו התור לקופת חולים, ול"פרימיטיביים" שבינינו – ההמתנה לאוטובוס. גם זה כמעט ועובר מן העולם. בבירה, למשל, עובדים כבר זמן רב על מסילות ל"רכבת הקלה", שתחליף את מערך האוטובוסים. בצדק מפרסמת העיריה מודעות בסגנון "1000 תודות על הסבלנות" בצד תמונה של הרכבת העתידית, שכן לאחר שזו תגיע, כמדומני, כבר לא תשאר הזדמנות לעבוד על מדת הסבלנות…
אך האמת היא, שיש צורך לדעת לחכות, ולא רק על מנת להשתלם במידות. יש ערך עצמי להמתנה ולציפייה.
הערך הזה כל כך חשוב, עד שהוא נושאו של אחת השאלות שכל אחת מאתנו תישאל, בשעה שניכנס לדין על עבודתנו בעולם הזה: "ציפית לישועה?" (שבת לא, א). אז למי שלא מתחשק שבפני בית דין של מעלה יהיו לה "בושות", כדאי לעיין ולבדוק למה מכוונת השאלה "ציפית לישועה" – למה מצפים מאתנו?

"חכה לו!"
כל יום בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים בברכת "מצמיח קרן ישועה" את המילים "כי לישועתך קוינו כל היום". מובא בשם האריז"ל (שער הכוונות לז, א), שבעת אמירת מילים אלו "תכווין לצפות ולקוות בכל יום ויום לישועתו ית', כדי שלא תתבייש בעת פטירתך כשיעמידוך לדין וישאלוך: ציפית לישועה?".
מהי הישועה לה צריך לצפות?
ב"פלא יועץ" (ערך צִפוּי) מובא שהכוונה היא הן לישועה הכללית – הגאולה, והן לישועה הפרטית – "יכוון שמצפה לישועה על כל צרה שנמצא בה, והוא מסוגל מאוד" (= זו סגולה נפלאה!).
ראשית נעסוק בצפייה לגאולה.
כאשר הרמב"ם מזכיר את עיקרי תורתנו ויסודותיה הוא מונה את האמונה בביאת המשיח ביסוד השנים עשר: "להאמין ולאמת שיבא, ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן…" (פיה"מ סנהדרין פ"י מ"א). גם בהלכות מלכים (פי"א ה"א) פוסק הרמב"ם: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו".
יסודו של חיוב זה, כנראה, הוא בדברי ה' לחבקוק (ב, ג): "אם יתמהמה חכה לו". לשון דומה מופיעה בסוף דניאל (יב, יב) "אשרי המחכה". כידוע, יעקב "בקש לגלות את הקץ לבניו", אך הקב"ה מנע זאת ממנו. האיסור לחשב את הקץ נמנה ברמב"ם כחלק מיסוד האמונה בביאתו. האנטיתזה לחישוב הקץ היא הציפייה למשיח, אף אם הוא מתמהמה.
לסיכום, חלק אינטגרלי מהאמונה בביאת המשיח היא, שאם הוא מתמהמה – עלינו לחכות לו.
ניתן להבין זאת ברמה מסויימת על ידי משפט הפוך – כאשר אנו מחכים למשיח, זו עדות על כך שאנו מאמינים שהוא אכן יגיע… אם נחזור לדוגמא של ההמתנה לאוטובוס – המשך ההמתנה נובע מהאמונה בכך שהאוטובוס אכן יגיע בסוף. ניתן היה להתייאש מביאת האוטובוס, ניתן היה גם שלא לשאת את ההמתנה בחום, ולשוב הביתה. רק המוכנות שלי לחכות לאוטובוס היא זו שאפשרה לי בסופו של דבר לעלות עליו. ומכאן, הציווי לחכות לביאת המשיח, כולל בתוכו את האמונה שהוא בסופו של דבר יגיע, ומבטיח שלא נתייאש בשל הנסיונות והקשיים שבדרך.

אחכה לו בכל יום שיבוא
האם אנחנו מחכות למשיח? לא כאמירה בעלמא – "הלוואי שכבר יבוא המשיח" – אלא עמוק בלב?
כיצד אנו פועלות כאשר אנו מחכות באמת למשהו גדול? קודם כל ההתרגשות גואה עם התקרב המועד, ומעבר לכך אנו עסוקות בהכנות קדחתניות לקראת האירוע הצפוי. כמה יגיעות וטרטורים אנו מוכנות לסבול, על מנת למצוא את הבגד שהולם אותנו לקראת החתונה המתקרבת…
האם אנחנו מתכוננות כך גם לקראת הגאולה?
החפץ חיים טוען "כי אם אמנם באמת אנו מחכים במהרה לביאת משיחנו, בוודאי היה צריך כל אחד לזרז עצמו ולהכין לבו לדעת ענייני המקדש…". מה נאים הדברים לאומרם, עליו מסופר כי היה מונח בארונו בגד חדש, ששמר עליו לקראת קבלת פני המשיח.
החפץ חיים, ככהן, אף עסק ועודד אחרים לעסוק בסדר קדשים. לדידנו, "לדעת ענייני המקדש" אולי לא כולל את דיני הקרבת הקרבנות, אך מה עם הלכות טהרה? האם נוכל להתחיל באופן מיידי לנהוג כשורה בהלכות סבוכות כל כך?
אם בבדיקה עצמית נגלה שאנו אכן לא כל כך מחכות למשיח, עלינו לשאול את עצמנו: מדוע? האם אנחנו לא כל כך מאמינות שהוא יגיע, או שמא איננו רוצות בביאתו? האם זה נובע מפחד מן הלא-מוכר? אי-מוכנות להסתגל לשינויים, או אולי אהבה יתירה למצב הקיים וחשש ממחוייבות לחיים רוחניים יותר.
חשוב משאלת ה"למה" היא שאלה ה"מה". מה ניתן לעשות כדי לעורר בתוכנו ציפייה למשיח?
עצתו של החפץ חיים היא להשתמש בלימוד כמנוף לציפייה. בלימוד הלכות קרבנות ישנה מעלה יתירה, "שעל ידי זה מתעורר בנפש האדם הרגש פנימי ותשוקה נמרצה לעבודת המקדש, ומצפה לישועת ה' מתי יבנה ויגיע הלימוד למעשה, והוא גם כן אחד מהדברים ששואלין לו לאדם בעת הדין: ציפית לישועה?".

צפייה ופעולה
הצפייה לישועה, כאמור, איננה רק במישור הכללי, אלא גם במישור הפרטי – "על כל מין צרה שלא תבוא על האדם, צריך להיות מצפה, תשועת ה' כהרף עין". צפייה זו משמעה, קודם כל, שלעולם אסור להתייאש. לעולם, כולל גם מצבים שנראים "אבודים", שהרי ישועת ה' כהרף עין, והיא יכולה לבא בהבזק מהיר: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א).
מכאן אפשר להגיע למסקנה המוטעית, כי בעת צרה (פרטית או כללית) ל"ע, ניתן לשבת על הכורסה ולקוות שהכל יתהפך לטובה. ברם, כנראה שזה לא כל כך פשוט.
ב"עולת ראי"ה" (בברכת ישועה) מנתח הראי"ה את תפקידו של ה"צופה", הלא הוא השומר (וממנו ניתן להסיק על הצפייה). הוא מצביע על שני מרכיבים מרכזיים בתפקידו: הראשון, אי-עזיבת המשמר – התמדתו בצפייה לאורך זמן, גם כשלכאורה שום דבר איננו משתנה. השני, דריכותו לפעול מיידית באם יתגלה סימן כלשהו שהגיע זמן פעולה. הציפייה לישועה, אם כן, איננה מובילה לפסיביות אלא לאקטיביות.
ה"פלא יועץ" גם כן רואה בציפייה לישועה פתח לאקטיביות: "ומתוך שמצפה לישועה יזהר להשמר מכל דבר המעכב את הישועה, ולעשות כל דבר טוב…". זוהי החובה המוטלת על כל אחד ואחת מאתנו "אפילו על ידי אחד מישראל שיעשה תשובה שלמה יכול לקרב את הגאולה" (שם).
ייתכן שאנו מרגישים שמוטלת עלינו החובה לפעול, לשנות ולהציל בעת צרה ר"ל. השאלה היא, מה נקודת המוצא של כל הפעולות הללו, ומה תכליתן. האם מה שמנחה אותנו הוא הצפייה לישועת הקב"ה, מתוך אמונה בכך שהוא מסובב כל הסיבות, שהוא ה"בוס" של חברת השמירה בה אנו עובדים, ומעל הכל ש"אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" (תהילים קכז, א)? או שמא גם בזמן שאנו מצפים לישועת ה' אנו פוזלים לכיוונים אחרים (או בוטחים יתר על המדה בכוחנו…). תיאור דומה עולה במגילת איכה (ד, יז), שאפילו בזמן החורבן "בציפייתנו ציפינו אל גוי לא יושיע".
כמדומני שעלינו להזהר במיוחד בעת פעולה להחשת הישועה, שלא להשתמש באמצעים המעכבים אותה. האם נוכל לבנות את הבית בכלים שהחריבו אותו?

לישועתך קיווינו!
אם נתבונן בעומק נגלה, שהצפייה לישועה מהצרה הפרטית בה אני נמצאת, היא בעצם ציפייה לישועתו של הקב"ה. "כי לישועתך קיווינו כל היום" – אנו מצפים לישועה שלך, ישועת השכינה!
נביא כאן מספר שורות מדבריו של רבי נחמן מברסלב (לקו"מ פט): "ותחסרהו מעט מא-להים וכבוד והדר תעטרהו – הנה ידוע, כי כל מה שחסר לאדם, הן ברוחני והן בגשמי, החסרון הוא בהשכינה, שהוא בחינת א-להים… אך כשידע זאת, שהחסרון הוא למעלה ולמטה, בוודאי יהיה לו צער גדול ועצבות, ולא יוכל לעבוד ה' ית' בשמחה, ולכן צריך להשיב לעצמו: מה אני ומה חיי, כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו, וכי יש כבוד גדול מזה?! מתוך כך בא לשמחה גדולה, ונתחדשו המוחין שלו".
כשאנו פונים מתוך המצוקה שלנו לקב"ה, מתוך מודעות שזוהי השתקפות של צער השכינה וגלותה, אנו גואלים את השכינה ומקימים אותה מעפרה, וממילא גם נגאלים בעצמנו (שכן שוב המצב הרוחני משתלשל ומשתקף למטה).
אפשר להסתכל על הדברים גם בצורה ההפוכה. ידוע ש"בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג, ט), יש צער לשכינה מכך שאנו סובלים, וכן "לכל מקום שגלו שכינה עמהם" (מגילה כט, א), וממילא עיקר הצפייה שלנו לישועה צריכה להיות שייפסקו יסוריה של השכינה, והיא תיגאל גאולה שלמה – "כי לישועתך קיווינו כל היום".

כי מחכים אנחנו לך
על אף האמור בפתיחת הדברים, על צמצום זמני ההמתנה בעידן הטכנולוגי, יש עוד הזדמנויות לא מעטות בחיינו בהם אנו מוצאים את עצמנו מחכים לדברים שונים – להתחלפות האור האדום ברמזור, או שיגיע תורנו במשרד הפנים וכד'. ניתן לנצל רגעים אלו על מנת להתעצם עם היכולת לצפות, ואולי אף להשליך ולהעלות את הציפיה הזו, ולטעום טעם של ציפיה לישועה ולגאולה. לעתים, דווקא שעות מצוקה ומשבר, בהם תחושת חוסר האונים מאיימת להשתלט, הם פתח לצפייה כנה ואמיתית לה' ולישועתו. וכך מתארים חז"ל את ה"שורה התחתונה" של ההדרדרות בעקבות משיחא: "על מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים".
כנשים, הצפייה חקוקה ברבדים עמוקים של חיינו, הפיזיים והנפשיים, בכל הקשור ליחסים הבין-אישיים שלנו ולתהליכי הבאת חיים חדשים לעולם. אולי בזכות נשים צדקניות נגאלו ועתידין להיגאל כיוון שאין מי שיודע טוב מהן את טעמה של הצפייה – לאורך חודשי עיבור ארוכים – ללידה. דוגמא נוספת לכך ניתן לראות במאמר רב בגמרא (ברכות יז, א): "נשים במאי זכיין … ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" (רש"י: ממתינות לבעליהן, ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת).
ובכל זאת, יש הבדל קטן בין ההמתנה לאוטובוס והצפייה למשיח: האוטובוס היה מגיע שעה לאחר שהגעתי לתחנה בכל מקרה, בין אם הייתי מחכה לו ובין אם לא. האוטובוס לא הגיע מוקדם יותר בגלל שחכיתי לו. גם הגאולה תגיע בכל מקרה, בעתה, ואולם, באפשרותנו גם להחיש את בואה בכך שנחכה לה, "ותמלוך עלינו – כי מחכים אנחנו לך". "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו – רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה" (כוזרי מאמר ה אות כז).
יתר על כן, כאשר אנו מחכים לדבר גשמי והוא מגיע, אנו מפסיקים לחכות לו, שכן הוא כבר הגיע. התקוה היא רק אמצעי, והתכלית היא – שנפסיק לקוות לאותו דבר… לא כן הדבר ברוחניות – התקוה לה' היא תכלית לעצמה, כי היא ביטוי לקשר בינינו. ולזה רמז דוד המלך באומרו: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'" (תהילים כז, יד).
אך נדמה לי שבנוסף, דווקא התקוה לה' בכוחה לחזקנו מאוד.
כשהילדים שלי מצפים שאבא שלהם יבוא הביתה, מספיק להם לשמוע את צעדיו העולות במדרגות כדי שיזנקו ממקומם וירוצו לפתוח לו את הדלת, עם צהלות שמחה "אבא בא הביתה!".
אם נצפה לישועה, מן הסתם נוכל כבר עכשיו לשמוע את פעמי המשיח, הקרב ובא, מתוך הנבואות ההולכות ומתגשמות לנגד עינינו. בפעם הבאה שתחכי בעצבנות בפקק, "שאי סביב עינייך וראי" כיצד כולם נקבצו ובאו חזרה לארץ ישראל. אולי גם כשתתחילי קצת לקטר על כך שצריך לחכות זמן רב כל כך, עד שהחתן והכלה יואילו בטובם לצאת מן ה"חדר ייחוד", תשמעי בו בזמן את קול הששון והשמחה, החתן והכלה, ששבו להשמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ותחכי לגאולה השלמה.
יהי רצון שמהרה יבוא היום בו "קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיהו נב, ח).

(אורה רבקה וינגורט)