מי מושלם?

ישבנו מול המדורה בדממה. הושטתי את ידי אל החושך שמסביב בנסיון למצוא שאריות מערמת העצים שעמדה שם לפני שעות אחדות. כלום. דב היה שקוע במחשבות. הוא בהה בלהבות, ופניו זהרו באור מרצד. פניו העדינות, נראו פתאום מבוגרות וקשוחות, ומעיניו החייכניות ניבטה עצבות גדולה. התלבטתי אם להתערב בהרהוריו. לפני שהגעתי להחלטה ראיתי אותו לוקח נשימה עמוקה- אך מפיו יצאה רק לחישה.

– “יש לי אופי דפוק”.

– “מה?” הבטתי בדב בפליאה. אבל לפני שהספקתי לתהות אם שמעתי נכון הוא אמר זאת שוב, ועכשיו בקול.

– “יש לי אופי דפוק”. ומילים שהיו כלואות אצלו בפנים החלו לזרום החוצה…

“אין לך מושג איזה דברים אני עושה. אילו מחשבות עוברות לי בראש. אם היית מכיר אותי באמת, לא היית רוצה להתקרב אלי. אני עובד עליכם. אני עובד גם על עצמי. כאילו אני בנאדם טוב, כאילו שאני יכול בכלל להיות בנאדם טוב…“.

-“דב!” קטעתי אותו באמצע ההשתפכות “אני מכיר אותך שנים. אתה חבר טוב שלי ואחלה בנאדם. אולי היו בינינו כמה תאקלים, ויכול להיות שאתה לא צדיק הדור, אבל תאמין לי שאתה בין האנשים שאני יותר מעריך…” אבל הוא לא נתן לי להמשיך…

-“זה מה שאני מנסה להסביר לך! אתה לא מכיר אותי!”

היתה שנייה של דממה והוא התחיל שוב.

-“אתה זוכר את הדיסקמן של איציק?”

-“זה שאבד לו בתחילת השנה?”

-“כן. רק שהוא לא אבד… שיחקתי עם זה קצת ופתאום זה קפץ לי מהידיים… לא היה לי אומץ לספר לו. ידעתי שהוא השקיע בזה את הכסף שלו. את הכסף שהרווחנו כשעבדנו ביחד. אלף פעמים הבטחתי לעצמי שאני אספר לו ואפצה אותו… אבל לא היה לי אומץ…ניגשתי לכולם לפני יום כיפור וביקשתי סליחה, אבל לא היה לי אומץ לגשת אליו. ביום כיפור התחלתי להבין כמה שאני צבוע. כמה שאני שקרן. כמה שאני סתם פחדן.

זה לא רק המקרה הזה. זה עוד המון דברים קטנים. זה כל החיים שלי. זה איך ש…“

-“דב, תשתוק רגע ותקשיב!”

הראש שלו פתאום התיישר ומבטינו נפגשו, אבל רק לרגע. הוא מיד נסוג, השפיל את מבטו, וחזר לבהות באש. ראיתי שהוא מכונס עמוק בתוך עצמו, אבל ידעתי שהוא מקשיב.

-“תשמע…“, רכנתי קצת לעברו, “גם לי יש סוד. גם אני לא מושלם…“.

ידעתי שזה נשמע מעושה וקיטשי, וידעתי שזה לא יעבוד. אני חייב להיות כנה- עד כמה שאפשר…

“גם לי יש חטאים שאני מחביא מאחרים, גם מעצמי. יש לי פגמים משלי. לא פעם אני תופס את עצמי משקר ועושה הצגות- שיחשבו שאני צדיק או חכם, כדי לזכות בתשומת לב או בהערכה או בכבוד. לפעמים אני חוטף עצבים על אנשים ואני פוגע בהם. הלוואי ויכולתי להיות רגוע ולהבליג כמוך”.

-“אני סתם פחדן” הוא מלמל.

המשכתי הלאה…

-” הקטע הוא שאף-אחד לא מושלם. כל אחד יש לו את ההתמודדויות שלו. אתה זוכר שסיפרתי לך על האחיין שלי שבוע שעבר?”, הוא שתק, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא מתעניין, אז המשכתי “הוא התחיל אז ללכת. הוא עדיין לא סגור על זה, כך שהוא נופל לא מעט, אבל הוא קם וממשיך. לפעמים זה כואב, אולי גם בוכים, אבל לא צריך להישאר על הריצפה. פשוט קמים ומתחילים שוב”.

דב נאנח.

-“אתה צודק. אני יודע שאתה צודק. אבל לפעמים אני מרגיש שאין לי סיכוי. שיש אנשים שהקב”ה ברא עם היכולת להתקדם ולעלות, עם לב טוב, אומץ ושמחה וכוחות נפש. ויש אותי. ואני אמשיך להתבוסס בבוץ של עצמי לעד”.

חשבתי לרגע על דבריו.

-” אז למה אתה כל כך לחוץ?”

-“מה?!” הוא הביט בי משתומם.

-“אם ככה הקב”ה ברא אותך מה אתה לחוץ? הוא מכיר אותך. אין לך מה להחביא ממנו. הוא לא מבקש ממך יותר ממה שאתה יכול, והוא גם לא יבוא אליך בטענות.

הבעיה לדעתי היא, שאנחנו חיים חיים כפולים. אנחנו מדמיינים לעצמנו שאנחנו מסוגלים מחר בבוקר להיות אנשים נפלאים ומושלמים. שתוך יום- זהו! לא נחטא עוד, לא נחזור על אותם טעויות. נהיה כמו ר’ אריה לוין או הרב קוק. ואז כשזה לא הולך אנחנו נופלים. או שאנחנו מושלמים, או שאנחנו כלום.

שמעתי פעם סיפור חסידי על ר’ זושא מאניפולי שהיה אומר “אחרי 120, אני לא דואג מה אוכל לענות לשאלה ‘למה לא היית משה רבנו’, אני דואג מה אוכל לענות ‘למה לא היית ר’ זושא”. ולמרות שזה סיפור חסידי שחוק, זה נכון. תהיה “אתה”! לא יותר, וגם לא פחות. אנחנו לא מושלמים, אבל לכל אחד תכונות ויכולות מיוחדים ומעשים טובים, לצד אותם חסרונות וביקורת שיש לנו על עצמנו ועל אחרים.

ביום כיפור ניגשתי לקב”ה ואמרתי “הקב”ה! זה אני, עמיחי! אין לי מה להסתיר ממך, שנינו יודעים מה המצב שלי, במי פגעתי, מתי ויתרתי לעצמי, מתי שיקרתי… אבל אתה בטח יודע שעשיתי גם כמה דברים טובים- אולי קצת למצוא חן בעיני אחרים, או מתוך שיגרה- אבל גם קצת לשם שמים. ניסיתי…“.

אני לא מצפה לפרסים על הטעויות ועל הכישלונות שלי, אבל אני גם לא אוכל את עצמי ונכנס לדיכאון- זה מנגנון להשמדה עצמית. זה מוביל רק לייאוש ולעוד כישלונות. הקב”ה מודע למגבלות שלנו וגם לכוחות שלנו, ואנחנו לא. לא מספיק. לפעמים אנחנו משלים את עצמנו שתוך זמן קצר נהפוך לצדיקים או נלמד את הש”ס, ולפעמים אנחנו לא מאמינים בעצמנו, ביכולות שלנו.

אדם צריך לתת בעצמו קצת אמון. לשמוח בטוב שיש בו ובטוב שהוא עשה. להעז לנסות. לקום אחרי שהוא נופל. להבין שעבודת ה’ היא תהליך ארוך של התמודדות, נסיגה והתקדמות ושהוא נמשך כל החיים”.

הוא הסתכל עלי ופניו התחילו להתרכך, היו קצת דמעות בעיניים שלו אבל הוא הסתיר אותם מהר.

-“תודה”, הוא לחש, והשקט של הלילה חזר.

דב זרק כמה זרדים לגחלים הלוחשות. הם התלקחו בשלהבת גדולה, אך תוך זמן קצר נעלמו כלא היו. רציתי לחבק אותו, אבל לא היה לי אומץ. אנחנו חברים כבר המון זמן, אבל פשוט לא הצלחתי. אולי בפעם אחרת. שמתי יד על הכתף שלו…

– “יאללה, בוא נלך לישון. כבר מאוחר”.

התחלתי לכסות את הגחלים בעפר. פתאום הרגשתי זרם של מים קרים על הגב. הסתובבתי וראיתי את דב עם החיוך השובב שלו.

-“אתה עוד תשלם על זה!” צעקתי והתחלתי לרדוף אחריו.

_______________________________________

הערה לסיום: הסיפור הזה מבוסס על התמודדויות לתהליכים נפשיים מאוד אישיים. ניסיתי להביע כמה רעיונות לגבי עבודת ה’. לגבי מושגים כמו גאווה, ענוה, הערכה עצמית, חשבון נפש, תשובה, שמחה ועצבות. למי שמעוניין לראות קצת יותר על הרעיונות הנ”ל אני ממליץ על:

ליקוטי מוהר”ן חלק א’, תורה רפ”ב.

שיחות הר”ן אות ק”מ.

ליקוטי הלכות אורח חיים חלק ב’ הלכות ברכות הריח הלכה ד (אות א-ב).

עין אי”ה שבת כרך א פרק ב אות קטז.

מדות הראיה: ערך גאווה אותיות כה-כו. וענוה אותיות ז-ח.

אורות התשובה פרק יג אות ט. ופרק יד אות לו.

שלכם

עמיחי, חברים מקשיבים