מחלקת הדרכה

נושא: אמונה בעצמי
סוג פעילות: חומרי העשרהסיפור או משל
מתאים לגיל: חב"ב (ט ומעלה)
רמת פעילות: קלילה

להאמין בכוח שבי

מתאים ל: שבת, יום חול


 


 


עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:


השליחות שלי


האריה והעכביש (סרטון)


 


 


 


בערב החגים הנוראים נתמלאתי תוגה, מן עצבות רבה, מצב רוח- בלי לדעת למה כמו מועקה התפשטה בחזה, לחצה, הלב התחמץ כמו בצביטה.


למה? על שום מה? על שום שחשבתי מחשבה, מי אני ומה?


העולם גדול, גדול, רחוק ועגול, וקורים בו המון דברים ואנשים בו רבים, רבים רחוקים, רחוקים וזרים שאף פעם לא אכיר ואינני מכירה, והם אף פעם לא ידעו עליי אפילו שאני ישנה, לא ידעו דבר אודותיי, מי אני מה שמי איה ביתי, ומהם חלומותיי. ואפילו אסע כל הימים על פני ארצות ועמים, ע"פ יבשות וערים לא אספיק לראות ולהכיר את פני כל האנשים.


ובעולם הגדול מתרחשים דברים רבים, מהם תמוהים, מרגיזים בלתי מובנים, ואני אחת קטנה ויחידה, מי קולי ישמע? ואפילו אם אנסה מאוד וארצה, ואפילו אשתדל ואתפלל, מה כוחי מה ומי אני?


כה קטנה אני בעולם זה הגדול, חשבתי על כן אני לא חשובה. גרגר של חול, טיפה בים, לא מרגישים בי: יכולתי אפילו לא להיות כלל!!


אך לפתע כמו ברק, כמו ברכה, האירה לי תשובה מפתיעה: אין בכלל דברים גדולים! דווקא הם אינם קיימים! כי מי עושה את הנהר אם לא הטיפות? ומי, אם לא הגרגירים עושים את המדבריות? והאם לא השתילים הקטנים הם שעושים את כל היערות? ומי בונה את כל הבניינים הגדולים אם לא הלבנים הקטנות?


אחת ועוד אחת והנה בית גדול… דווקא אנחנו, הקטנים, דווקא אנחנו אמיתיים, הגדולים זה רק שטות…


ורק בזכותנו, הקטנים, החשובים, קיימים הדברים הגדולים, אם לא אנחנו הקטנים, כשמתאחדים, אנחנו חזקים מאוד, יכולים הכל, ולולא אנחנו הקטנים, שום דבר גדול לא היה נברא!


נגוזה העצבות הרבה, נתפזרו הערפילים נעלמה המועקה שפשטה ולחצה. אני קטנה חשובה מאוד בתוך עולם גדול, גדול רחוק ועגול.


 





 


 


בתי גלי הייתה בת ארבע כאשר ערב אחד היא הפתיעה אותי תוך כדי טיול במדרחוב בירושלים.


"אבא, אני רוצה שקל", ביקשה.


"בשביל מה?", שאלתי.


"בשביל לתת לבוריס", ענתה.


אינני מכיר אף בוריס ולבטח לא אחד כזה שמנהל עסקים עם בתי הקטנה, לכן אך טבעי היה שאשאל אותה: "מי זה בוריס בדיוק?".


"נו, אתה יודע…", אמרה בקולה הקטן, "זה שמנגן".


הבנתי מייד שהיא מתכוונת לאותו הנגן המנגן למחייתו במנדולינה, נתון לחסדיהם ולטוב ליבם של העוברים ושבים. עם זאת הופתעתי שהיא יודעת את שמו.


גלי לקחה את המטבע וניגשה לנגן שהיה מרוכז בחפציו באותה שעה. היא נעמדה לפניו ומשלא זכתה לתשומת ליבו פנתה אליו בקול שקט: "בוריס, זה בשבילך".


הנגן הרים את עיניו והתבונן בה בהשתאות:


"איך את יודעת שקוראים לי בוריס?", שאל במבטא הכבד.


בתי הקטנה הביטה בו שניה קצרה ואמרה:


"אמרת לי בפעם שעברה!"


"אבל איך זכרת?" שאל הנגן ואור גדול נגלה בעיניו. על כך לבתי לא היתה תשובה. למעשה השאלה כלל לא היתה "מובנת" לה, כאילו חשבה בליבה: "מה הבעיה?…אמרת לי את שמך ואני זכרתי. מה כאן מפתיע כל כך?".


התבוננתי במחזה מהצד בתדהמה. נדהמתי מהעובדה שאותו אדם היה בעיניי חלק אינטגרלי מהנוף העירוני בארצנו, כזה שחולפים על פניו מבלי להקדיש לו חלקיק של תשומת לב, ומאידך, בשביל גלי הוא היה 'בוריס!' אדם עם שם , כמוני וכמוה, אדם מעניין הגורם לה הנאה בנגינתו.


תדהמתי היתה כאין וכאפס לעומת הדבר הבא שקרה.


בוריס התיישר, לקח את המנדולינה לידיו, והחל מפיק מספר צלילים ממיתרי הכלי. גלי במקביל הניחה את השקל בתוך קופסת הפח החלודה, ובו ברגע בוריס הפסיק את נגינתו.


הוא כרע אל עבר קופסת הפח, הוציא מתוכה את המטבע והחזיר אותו לגלי.


"את חברה שלי", אמר בחיוך רחב לב, "בשבילך אני מנגן חינם", והמשיך בנגינתו


 





 


 


יש בי כוח לפתוח שערים
יש בי שלווה ושמחת נעורים
אם רק ארצה
את הים אחצה
אראה לכולם
עוד אכבוש את העולם.

אתגבר על כל מכשול

אעמוד מול כל נחשול
אלחם באריות
אדלג על תהומות.

אני יודע

משהוא שם שומע
ובכל מקום שאדרוך
יש על מי לסמוך
השמש עוד תזרח
ואת הלב תפתח.
יש בי כוח


שלא נותן מנוח
הוא פועם ובוער
אף פעם לא מוותר
ואני רק אני
צריך להאמין ולהיות סובלני.


 


 


 



 


תיוג: אמונה בעצמי, להאמין בעצמי, להאמין בכוח שבי, להאמין שיש לי כוח, הכוח שבי, יש בי כוח, בכל אחד יש כוחות מיוחדים, כל אחד הוא מיוחד, המעשים הקטנים, ההשפעה של המעשים הקטנים, הכוח של המעשים הקטנים, משמעות המעשים הקטנים.


 


 

נהנתם מהתוכנית? נשמח לתגובה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

קבצים מצורפים

פוסטים נוספים

בן חורין

קטע עוסק בחרות.
גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת, וזה חמור פי כמה.