קטעים על חינוך

מצורף קובץ ערוך של הלימוד בקבצים המצורפים בצד העמוד.

מתוך ההקדמה לחובת התלמידים:

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אָמַר בְּמִשְׁלֵי (כב, ו): “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה”. זֶה הוּא עִקַּר הַחִנּוּךְ שֶׁלֹּא בִּלְבַד בְּשָׁעָה שֶׁהַנַּעַר נַעַר, וְיַד אָבִיו עוֹדָהּ תַּקִּיפָה עָלָיו יִשְׁמַע לוֹ וַיַּעֲשֶׂה כְּמִצְוֹתָיו, רַק גַּם כְּשֶׁיִּגְדַּל וְהוּא בִּרְשׁוּתוֹ, אַף כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. כִּי הַחִנּוּךְ לֹא צִוּוּי לְבַד הוּא, שֶׁמְּצַוֶּה אֶת בְּנוֹ אוֹ תַּלְמִידוֹ עֲשֵׂה כָּךְ וְכָךְ, גַּם לֹא הֶרְגֵל בִּלְבַד הוּא, שֶׁמַּרְגִּילוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים, יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר פּוֹעֵל מִן הַצִּוּוּי וּמִן הַהֶרְגֵּל הוּא הַחִנּוּךְ, וּשְׁנֵי אֵלֶּה הַצִּוּוּי וְהַהֶרְגֵּל רַק כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ הֵם, שֶׁהַמְחַנֵּךְ מֻכְרָח לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, לְצַוּוֹתוֹ וּלְהַרְגִּילוֹ, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּדֶרֶךְ ד‘.…

וּכְשֶׁנֶּאֶמְרָה תֵּבָה זוֹ עַל חִנּוּךְ הַבָּנִים, אָז הַכַּוָּנָה הִיא לְגַדֵּל וּלְפַתֵּחַ אֶת טִבְעוֹ וְהַכְשָׁרָתוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁנִּמְצְאָה בוֹ בְּמִדָּה קְטַנָּה אוֹ בְּכֹחַ אוֹ בְּהֶעְלֵם לְבַד וּלְגַלּוֹתָהּ. וְכֵיוָן שֶׁהָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי עוֹד בְּיַלְדוּתוֹ רוּחַ ד’ נִשְׁמַת שַׁדַּי טְמוּנָה וּגְנוּזָה בוֹ. צְרִיכִים לְגַדֵּל וּלְחַנֵּךְ אוֹתוֹ לְהוֹצִיאָהּ לְגַלּוֹתָהּ וּלְהַפְרִיחָהּ וְהָיָה לִיהוּדִי נֶאֱמָן עֹבֵד ה’, בְּתוֹרָתוֹ מֵעַצְמוֹ יֶחְפָּץ, וּמִדַּרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר, וְהַמְּצַוֶּה אַף הַמַּרְגִּיל אֵינוֹ בָּטוּחַ שֶׁהַבֵּן אוֹ הַתַּלְמִיד הַמְּצֻוֶּה וְהַמִּתְרַגֵּל יַעֲשֶׂה כְּמִצְוָתוֹ, גַּם כְּשֶׁיִּגְדַּל וְיִהְיֶה בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ. וְעַל זֶה צִוָּה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ “חֲנֹךְ לַנַּעַר” וְכוּ’ תְּחַנְּכוֹ, אֶל קִרְבּוֹ תַּחְדֹּר, וְאֶת קְדֻשַּׁת הַיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בּוֹ בְּהֶעְלֵם – תְּגַלֶּה, וְרַק אָז גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.

אֲבָל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ לֹא אֶת תַּכְלִית הַחִנּוּךְ בִּלְבַד הוֹדִיעָנוּ, שֶׁתַּכְלִיתוֹ לַהֲבִיאוֹ אֶל גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה, רַק גַּם אֶת הָאֹפֶן וְהָאֶמְצָעִי אֵיךְ לָבֹא אֵלָיו בֵּאֵר לָנוּ בְּמִלִּים “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ”, שֶׁזֶּה הוּא הָעִקָּר. כִּי הַמְּצַוֶּה וְהַמַּרְגִּיל בִּלְבַד, אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן לֵב אֶל הַבֵּן וְהַתַּלְמִיד, לָדַעַת אֶת טִבְעָם וְשִׂכְלָם וְכוּ’, עָלָיו רַק לְצַוּוֹת עֲשֵׂה כָּךְ אוֹ כָּךְ וְדַי לוֹ, גַּם אֵינוֹ מַרְגִּישׁ חוֹב בְּעַצְמוֹ לְטַפֵּל בְּכָל תַּלְמִיד וְתַלְמִיד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, יוּכַל הוּא לְצַוּוֹת לְהַרְבֵּה תַּלְמִידִים בְּנֵי גִּיל אֶחָד צִוּוּי אֶחָד, עֲשׂוּ כָּךְ אוֹ כָּךְ, כִּי לֹא בְּתַלְמִיד אוֹ בַּבֵּן, רַק בּוֹ, בַּמְּצַוֶּה בִּלְבַד הַדָּבָר תָּלוּי, הוּא יְצַוֶּה וְזֶהוּ הוּא הַכֹּל. אֲבָל הַמְחַנֵּךְ שֶׁרוֹצֶה לְגַלּוֹת אֶת נִשְׁמַת הַתַּלְמִיד הַטְּמוּנָה וְהַגְּנוּזָה בוֹ, לְגַדְּלָהּ וּלְהַבְעִירָהּ שֶׁתִּבְעַר בְּאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה לְמָרוֹם וְקָדוֹשׁ, וְכֻלּוֹ – אַף כֹּחֵי גּוּפוֹ בִּקְדֻשָּׁה יִתְגַדְּלוּ וּלְתוֹרַת ד’ יִשְׁתּוֹקֵק, מֻכְרָח הוּא לְהַרְכִּין אֶת עַצְמוֹ אֶל הַתַּלְמִיד הַמִּתְחַנֵּךְ עַל יָדוֹ, וְלַחְדֹּר אֶל תּוֹךְ קַטְנוּתוֹ וּנְמִיכוּתוֹ, עַד אֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל נִיצוֹץ נִשְׁמָתוֹ הַגְּנוּזָה אַף נֶעֱלָמָה וּלְהוֹצִיאָהּ, וּלְהַצְּמִיחָהּ וּלְגַדְּלָהּ.

וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, לֹא בְּכָל הַנְּעָרִים שָׁוֶה הוּא הַחִנּוּךְ, תָּלוּי הוּא בְּכָל נַעַר וְנַעַר כְּפִי טִבְעוֹ, דַּעְתּוֹ, מִדּוֹתָיו וְכוּ’, וְאוֹתָם עַל הַמְחַנֵּךְ לְהַכִּיר וְלֹא דַּי לוֹ לַמְחַנֵּךְ אִם רַק אֶת עַצְמוֹ וְדַעְתּוֹ לְבַד יַכִּיר, כִּי אִם בַּמִתְחַנֵּךְ הַדָּבָר תָּלוּי, לֹא בְּדַעְתּוֹ וְכֹחֵי עַצְמוֹ בִּלְבַד יְשַׁמֵּשׁ וְיִפְעַל, יְּצַוֶּה וְיוֹרֶה, רַק גַּם בְּדַעַת וְכֹחֵי הַתַּלְמִיד יֹאחַז, יְשַׁמֵּשׁ וְיִפְעַל, וְלֹא מַה שֶּׁיְּצַוֶּה וִיחַנֵּךְ לָזֶה יְּצַוֶּה וִיחַנֵּךְ לְתַלְמִיד אַחֵר הַשּׁוֹנֶה מִמֶּנּוּ בְּטֶבַע, רָצוֹן, מִדּוֹת וְכוּ’. וְזֶה רָמַז לָנוּ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ”, עַל פִּי דַּרְכּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.

אין חינוך בלא אמונה. אמונה בחניך, בפוטנציאל הטמון בו, בחיוב הגנוז בו. אמונה של המחנך בעצמו, ביכולת לתרום לחניך, לתמוך בו, לסייע לו ולחזק אותו. עובד אדמה ממתין בסבלנות מתוך אמונה בבורא עולם להופעת הניצנים, הפרחים. כמוהו המחנך. הוא טורח ומשקיע. לא תמיד נושאים מאמציו פירות בשלים בעיתם. האכזבה עלולה לכרסם ולהוביל לייאוש. אבל המאמין בחיי העולמים ומחנך מתוך אמונה מתמלא מתינות, סובלנות ותקווה.

“וצריך אתה אחי לדעת שזכויות המאמין ואפילו נתקרב למעלת הנביאים בהתנהגותם ועבודתם כלפי ה’ יתברך, אינם מגיעים לזכויות המדריך בני אדם, שזכויותיו נכפלות במעבר הימים ובמחזורי השנים…” (רבינו בחיי-חובת הלבבות).

קל מאד לגדל צמחים- אתה משקיע בהם אהבה והם מחזירים לך כפליים. צמחים לא מאיימים עליך, גם כלבים לא, להפך! אתה משקיע בהם אהבה והם מחזירים לך שבעתיים. כלבים לא מותחים עליך ביקורת, הם לא דורשים ממך גיוס כוחות נפש מיוחדים. רק מבקשים ממך מעט ליטופים ומחזירים לך תמורת זה ליטופים אדירים לאגו שלך.
אנשים זה סיפור אחר לחלוטין.
לגדל אנשים זה דורש גישורים אומנותיים, שאף אומנות אינה דורשת. לא ציור, לא משחק, לא ריקוד, לא ניגון, לא פיסול ולא שירה.
לגדל אנשים זו אמנות הדורשת את כל כולך!
עד טיפת הפוטנציה האחרונה שלך…

(דוד בן יוסף)

“כל אחד הוא גאון. אבל אם את שופטת דג לפי היכולת שלו לטפס על עץ, הוא יבלה את כל החיים שלו כשהוא חושב שהוא טיפש.” – אלברט איינשטיין