אחיי ורעיי,
יום שלישי, שעה מוקדמת בבוקר… מתכונן לכתוב את הפתיח למייל מנהיגי החינוך, במחשבה לשתף בסיור שחווינו לפני יומיים בגוש טלמון. דקה קודם, מעיף מבט באייפון להודעות, אם יש משהו חדש (היום בעז”ה נקיים בכותל המערבי את טקס זכר למעמד הקהל כשבית המקדש היה קיים) ועל הצג אני מקבל ממנהלת מצויינת מבית שמש את המסרון הבא:
“מרים עמיטל הייתה מורה של רוני בבית הספר היסודי. רוני התייתם מאמו בגיל צעיר, ולמד אצל מרים בכיתות א’, ב’, ג’. מרים אינה זוכרת דבר מיוחד מאותם ימים בכיתה, אך עבור רוני היו אלה ימים של חסד שזכורים מאוד לטובה. השנים חלפו, רוני התגייס למשטרה והתקדם בחייו. גם המורה מרים התקדמה בחייה, ובהמשך גם פרשה לגמלאות אחרי הרבה שנות הוראה. לפני כשבוע, התקבלה בבית המורה הישישה הזמנה זוגית לטקס הכתרת מפכ”ל המשטרה החדש של מדינת ישראל, על ההזמנה נרשם בכתב יד: “למורה היקרה, שבזכותה הגעתי לאן שאני נמצא היום, רוני אלשייך”.
הלב פועם וידינו רועדות… “למורה היקרה, שבזכותה הגעתי לאן שאני נמצא היום…”
קרוב לחמישים שנה!!! ובזכות המורה לכיתה א’ ב’ ג’ זוכה רוני אלשיך להיות מפכ”ל משטרת ישראל…
(את הרבנית מרים עמיטל זכינו להכיר כאשתו של… מו”ר הרב עמיטל ז”ל. היא נהגה לומר, שאת השיחות של הרב בסעודה שלישית בישיבת ההסדר בגוש עציון היא מעבירה בלשון המיוחדת ובצורה המתאימה לתלמידיה בכיתות א’ ב’… אולי גם כאן, לצד אישיותה העדינה האצילית והחכמה, טמון עוד סוד כלשהו…)
השבוע, ביום ראשון, זכינו לפגוש עוד מורה כזה בחמ”ד.
בחור צעיר, מורה לחינוך גופני בבית הספר אריאל ביישוב נריה.
עם צוות הפיקוח של מחוז ירושלים, יצאנו להתחזק ולהיות שותפים לחדרי המורים ומפגש עם גננות שבגוש טלמון, מקום שבו לומדים ילדי משפחת הנקין שהוריהם נרצחו בידי בני עוולה.
כשיצאנו מהשיחה בבית הספר אריאל, ניגשה אלי מחנכת כיתה ב’ ואמרה לי: “אני מבקשת מאד, אם תוכל לפגוש מורה מיוחד שאחרי הרצח הנורא, היה עם ניצן בשמחת תורה” ביקשנו כמובן לפגוש את המורה. יוצא בחור צעיר, שקט, ביישן משהו, עם עיניים טובות ואחרי שאנחנו מבקשים ללמוד מה הוא עשה? הוא מספר בפשטות, בלי שמץ של משהו ייחודי: “אחרי הרצח של אבא ואימא של ניצן שהיה ערב שמחת תורה, שאלו אותו ערב כניסת החג: “ניצן, מי אתה רוצה שיהיה אתך לאורך החג?” והוא ענה בפשטות: “אבי זימן, המורה שלי לחינוך גופני…” שאלתי את אבי זימן, “הרגשת שהיה לך קשר מיוחד אתו? זה היה לך ברור שהוא ‘יבחר בך’?” אבי זימן השפיל מבט וענה: “לא… בסך הכול אני מורה לחינוך גופני בכיתה, כמובן שמחתי והתרגשתי לשמע הבקשה, עזבתי את ביתי לשמחת תורה והייתי צמוד לניצן בחג…”
באותו יום אחר הצהריים, נכנסנו לנחם את משפחת הנקין וערמוני (ההורים של נעמה), ואני רואה בזווית העין את המורה אבי זימן נכנס בשקט מאחור, והסבתא אומרת לניצן: “תראה מי בא אליך? המורה אבי זימן…” אי אפשר היה שלא להתרגש, כשניצן נושא אליו עיניים ורץ לזרועותיו הפתוחות של המורה אבי…
אחרי התפעלותי מהסיפור הפשוט לכאורה, שהמורה עוזב את משפחתו לשמחת תורה ומצטרף למשפחת הנקין כשמתם מונח לפניהם, לבקשת ניצן, אחרי שאני שוב מהרהר ביני לבין עצמי, עד כמה תפקיד החינוך הוא משמעותי, ש”הסלוגן” חמ”ד – בית חינוך כמשפחה, הוא אמתי, כשאני חושב על הרב קרליבך שכולנו יודעים לצטט “כל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו…” כשדברי הגמרא “כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו” הופכים לממשיים נגד עיניך, והפעם בדמותו של אבי זימן המורה לחינוך גופני. מוסיפה הסבתא אמו של איתם הנקין הי”ד: “גם אבי זימן הוא בן למשפחה שכולה, אחיו צביקה זימן נרצח בעתניאל בישיבת ההסדר ברצח ארבעת הבחורים ערב שבת לפני 13 שנים… “
מנהיגי חינוך יקרים,
לכל אחד מאתנו, יש מן הסתם “המורה שלו”, לכל תלמיד שלנו יש “המורה שלו” (ב”הא” הידיעה) את מי שהוא חש שחינך אותו, ובזכותו הוא זוכה להיות… מפכ”ל המשטרה, מורה, מהנדס, גרפיקאי, קצין בצה”ל, תלמיד חכם, יהודי פשוט ואזרח נאמן וישר האוהב את עמו וארצו…
אברהם ליפשיץ, יו”ר החמ”ד
