סיפורנו מתחיל בעוד יום רגיל
נפתח בלי תרועת חצוצרה ובלי גיל.
עין ימין נפתחה עייפה,
ביד שמאל חיפשתי היכן הכיפה,
היכן המכנס? היכן הכפתור?
נוצרו בעיות שצריך פה לפתור.
כיוונתי שעון לרבע לשש,
עכשיו זה כבר שמונה, אני מפקשש.
קבעתי פגישה, אני מאחר.
עליי יצרחו, אני אצטער…
רואה ת’תפילין, צריך להתפלל,
אוי, לא! זה ראש חודש ויש גם הלל.
חוטף ת’סידור, חוטף ת’מילים,
אלפי הרהורים בראשי אז עולים .
מתכונן לפגישה, חושב על חזון,
ומוציא את עצבי בברכת המזון.
“נמשיך כבר בדרך” אני מתנצל.
מרביץ איזה סנדוויץ’ וכבר מתקפל.
תופס המפתח, לרכב נכנס,
כולם להדק חגורות – אני טס.
מתחיל את הסלאלום בקצב השיא,
חבל, לא נכנס ההילוך השישי.
עוקף מימין, חותך משאית.
שומע צפצוף, אך אני לא מביט.
הפקק מתארך, ייאוש מחלחל,
אך ג’וקר כמוני בכלום לא בוחל.
אני פה הבוס, אני מלך הכביש,
נרד לשוליים ואיש לא ירגיש.
אני שוב דוהר לי כולם צופרים,
חושב לי בראש “אתם פראיירים”.
חיוך מתנוסס, גיבור בגבורה,
נמחק החיוך, למולי משטרה…
“אנא, סלח לי, אדוני השוטר,
זה לא יום רגיל, אני ממהר!”
ענה השוטר: “אכן, כמו כולם,
אתה לא האיש היחיד בעולם,
על כמה נסעת בדרך לכאן?
את מי תעקוף בסיבוב מסוכן?
לנסוע לאט זה מרגיז, לא נעים
אך לא כמו ביקור בבית החולים”.
לא היה שום ויתור וכך זה נגמר
הדו”ח נכתב כבר, אני מהורהר.
לכבוש את היצר זוהי גבורה
גם אם לא רואים מרחוק משטרה..
