“שמתי לב שאני שורץ על המחשב ברמה לא נורמלית. אני רוצה לצמצם את שעות המסך שלי. מצד שני, אני מנסה לדמיין את היום שאחרי, והמחשבה הזאת מפחידה אותי. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי אחרת…”
בפרשה יוסף מתגלה לאחיו, ואומר להם לרדת לחו”ל. לעזוב הכל ולעבור לארץ אחרת. לא פשוט לעבור דירה, ובוודאי שלא קל לעזוב ארץ, ועוד את ארץ ישראל… אבל מה לעשות שעכשיו יש רעב, ורק במצרים יש אוכל? המצב מכריח את משפחת יעקב לרדת.
מה עבר להם בראש כשהם ארזו את החפצים? מה השאלות ששואלים את עצמם אנשים שעוזבים את הבית לזמן לא קצר? בטח יש להם הרבה שאלות, ואולי אחת מהן היא השאלה: מה לוקחים איתנו, ומה נשאר פה? “את הסיר הזה צריך לקחת?” “להשאיר פה את הסכו”ם הצבעוני?” לא פשוט להחליט לעזוב מאחור דברים מסוימים, ולהמשיך הלאה בלעדיהם. גם יוסף מתאר לעצמו מה הולך לעבור בראש של האחים שלו, ולכן הוא אומר להם שאין מה לדאוג: “אל תחוסו על הכלים שיש לכם בבית. כל הדברים הטובים שבארץ מצרים – שלכם”. תעזבו מה שיש שם. פה תקבלו דברים הרבה יותר טובים.
גם בחיים שלנו יש דבר דומה- לפעמים אנחנו צריכים לוותר על דברים מסוימים לטובת דברים חדשים ולא מוכרים. זה יכול להיות מעבר דירה, כניסה למסגרת לימודים חדשה, או אפילו התנתקויות מהרגֶלים לא טובים שסיגלנו לעצמנו. קשה לוותר על מה שיש לנו ביד. הלא ידוע – מפחיד. טבעי להעדיף ציפור אחת ביד מאשר שמונה על העץ. חוץ ממקרה אחד- כשהשמונה שעל העץ – כפותות. כשבטוח שנקבל דבר טוב בִּמקום, עדיף לעשות את ההחלפה. יוסף אומר לאחיו: אל תחששו להשאיר מאחורה את הסירים והסכו”ם. פה מחכים לכם כלים טובים יותר. ברוך ה’, אני השליט פה, ואתם יכולים להיות בטוחים שתקבלו את הכלים החדשים.
ה’ מעביר את כולנו במסלול החיים המיוחד שלנו. הוא צופה מלמעלה ורואה את כל הדרך שלנו, גם את החלק שאנחנו לא רואים. הוא יודע מה טוב ומתאים לנו, ומגלגל לנו את החיים בהתאם. זה מפחיד לעשות שינוי, אבל אנחנו מאמינים ויודעים שה’ מְזמן לנו משהו טוב יותר. צריך לעשות את השינוי. יהיה בסדר.
תינוק שעושה את הצעד הראשון שלו, מפחד להרים את הרגל מהקרקע היציבה. אבל רק כשהוא יתגבר ויעשה את זה, הוא יוכל לגלות איך זה ללכת, איך זה להתקדם.
