יש דרכים שונות לקדש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי התנצרות, כמו בספרד או בשעת גזירת התנ”ו, היתה מיתתנו כשלעצמה – בחינת קידוש שם. הרמב”ם אומר אפילו שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי, הרי זה בלבד – קידוש השם, וההלכה כמותו. אך כיום, הדרך היחידה לקדש את השם היא ההתנגדות בפועל.

 

רבי מנחם זמבה, עפ”י הלל זיידמן, יומן גיטו וארשה, ‏14.1.1943

 

___________

 

“… התפללתי ומתפלל אני עוד תמיד ביתר הדגשה וביתר כוונה בברכות ‘ראה נא בענינו’ וב’רפאנו ונרפא’. על ידי זה נעשתה תפלתי כעין מראה לקורות הימים האקטואליים. והיום בנוגע לכל מה שכתבתי למעלה הנני מבקש מאלוקינו, אלוקי ישראל, ביתר חזקה ותקף שישים עלינו שלומו ושהוא יגאלנו:
‘יהא נא טוב בעיניך ד’ אלוקינו, לברך את עמך ישראל בכל עת ובכל שעה בשלומך‘”

 

___________

 

לפנות ערב עם שמש / אלמוני
עִם שֶמֶש לִפְנוֹת עֶרֶב מוּל תְּכֵלֶת הַשָמַיִם
מִתַּחַת לְנוֹפוֹ שֶׁל הָעַרְמוֹן הַנֶּהְדָּר
אֲנִּי יוֹשֵב: עָפָר עַל הָעֵינַיִם
כִּתְמוֹל-שִלְשוֹם וּכְמוֹ הַיּוֹם, וּכְמוֹ מָחָר…

בְּפַז הַשֶׁמֶשׁ מְרֻקָּם הָאֹפֶק 
וְכָל גּוּפִי נִמְשָׁךְ לְזִיו שְׁחָקִים,
דּוֹמַנִי כִּי עַל פָּנַי נָח שְׂחוֹק הַתְּכֵלֶת,
אַךְ בְּקִרְבִּי שָׁמַיִם זוֹעֲקִים

וְהַלִּבְלוּב בַּכּׁל, הַכֹּל עוֹלֶה-פּוֹרֵחַ,
וּמְבַקֵּשׁ לָעוּף וְלֹא יֵדַע אֵיכָה.
עַל כֵּן אֶרְצֶה לִחְיוֹת – לִהְיוֹת כְּעֵץ שָׂמֵחַ
לִצְחוֹק כְּעֶרֶב זֶה מוּל עֵמֶק הַבָּכָא 

שיר זה חובר על ידי אחד מילדי גטו טרזינשטט, 1944

 

___________

 

דברי קדשו האחרונים של האדמו”ר ר’ ישראל שפירא הי”ד בחדר ההשמדה בטרבלינקה:

“שמעו אחי ואחיותי, עם ה’, לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב”ה ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקורבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ולעלות על המוקדש, אשרינו שזכינו לכך, ומה שחז”ל אמרו “יתיי ולא אחמיניה” (יבוא ואל אראנו), היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו,צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצוה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן, אדרבא היו בשמחה, ובניגון “אני מאמין” וכר’ עקיבא בשעתו תסתלקו ב”שמע ישראל”, ב’אחד’.”

כואב לי מאד כשמישהו בא לראות בשואה מעין עונש על חטא פלוני, או אלמוני; זה נשרף כי לא עלה ארצה, וזה נשרף מפני שלמד תורת רבי זה ולא תורת רבי אחר. רבותינו, השואה נגזרה, על כלל ישראל, ולא על איש פלוני ואלמוני. מי שבא למצוא כאן ושם איזה חטא, ולאמר שזה היה עונש

הקהל קיים את דברי קדשו ובניגון “אני מאמין” ובקריאת “שמע ישראל” קידשו שם שמים ברבים.

הי”ד ויהי’ זכרם ברוך.

 

___________

 

אין איש שומע לי

יום אחד, בעמדי להיכנס לבית הכנסת, ראיתי איש יושב על הספסל הסמוך לדלת. היה זה משה השמש.הוא סיפר את קורותיו ואת קורות חבריו למסע.

רכבת המגורשים חצתה את הגבול ההונגרי. בהגיעה לפולין נמסרה לרשות הגסטאפו.שם נעצרו היהודים, הורדו מן הקרונות והועמסו על משאיות שעשו דרכן בכיוון היער. הורידו אותם, אילצו אותם לכרות קברים גדולים. כאשר כילו את מלאכתם, החלו אנשי הגסטאפו במלאכתם שלהם: אט-אט, לפי סדר, ללא חיפזון, ירו באסירים.כל איש הוכרח להתקרב אל הבור ולחשוף את עורפו. תינוקות הושלכו לאוויר ונורו. הדבר קרה באחד מיערות גאליציה, ליד קולומיאה. כיצד עלה בידי משה השמש להציל את נפשו? בדרך נס. בהיותו פצוע ברגלו חשבוהו למת. ימים ולילות תעה מבית יהודי אחד למשנהו וסיפר את סיפורה של מלכה הנערה, שגססה שלושה ימים, ואת סיפורו של טוביה החייט, שהתחנן כי ימיתו אותו לפני בניו.משה השמש השתנה לבלי הכיר. מעיניו לא נשקפה השמחה כמקודם. הוא חדל לזמר.

הוא לא דיבר עימי על אלוקים ועל הקבלה, אלא אך ורק על המראות אשר ראו עיניו.אנשים סירבו להאמין לסיפוריו ולהאזין לו.

הוא רוצה לעורר בנו רחמים על גורלו, תעתועי דמיון ותו לא. או: האומלל, הוא השתגע. והוא, בקול בוכים:

“יהודים, האמינו לי, זו בקשתי האחת. לא כסף, לא רחמים. הקשיבו לי”, צעק בבית הכנסת בין מנחה למעריב.אני עצמי לא האמנתי לו.

ישבתי בחברתו לעיתים קרובות אחר התפילה והאזנתי לסיפורו, מתאמץ להבין לצרת-ליבו. אך רק רחמים ניעורו בי.”רואים בי משוגע”, מלמל, ודמעות כאגלי-דונג זולגות מעיניו. פעם הצגתי בפניו את השאלה: “מדוע אתה מבקש כ”כ כי יאמינו לך? לו הייתי במקומך,לא איכפת היה לי אם מאמינים לי, אם לאו.”

“אינך מבין,” אמר נואשות, “אינך יכול להבין. ניצלתי בדרך נס והצלחתי להגיע לכאן. מנין נטלתי כוח זה? רציתי להגיע לסיגט כדי לספר לכם על מותי, כדי שתספיקו להיכון בעוד מועד. לחיות? איני רוצה לחיות. איש בודד אני. אך רציתי לשוב ולהזהיר אתכם. והנה אין איש שומע לי.”   

 

___________

 

הרב סולובייצ’יק “זמן חרותנו”

אנחנו לא רק יודעים את ההיסטוריה שלנו, אלא גם חיים אותה. חוויה אחרונה זו לדידנו איננה רק ידיעת העבר, סיפור האירועים שאירעו אי פעם ותו לא, אלא הישנות, לחוות מחדש את אותם אירועים. לחיות אותם שוב ושוב. הלכות רבות מתייחסות אל זיכרוננו החוויתי, אל אותה תופעה ייחודית של היזכרות רגשית, לא עיונית. אנו קרובים אל האירועים התנכיים הדרמטיים והנועזים, בדרך שאינה מוכרת לעמים אחרים, בדרך שהם אינם יכולים להבינה. ההלכה תובעת מאתנו להמשיך ולהקפיד על אותה מידה של קרבה עמוקה עם אנשים ואירועים, רחוקים בזמן, מסתוריים, וזאת ע”י שורה של מעשים המסוגלים לשמר את הזיכרון חי ונושם.

 

___________

 

ילד יהודי:

כפר בליטא, בירכתיו
בית קט בודד ניצב.
בחלון שם ניבטים
ילדים זאטוטים.
לבנים שער לבקן,
לבנות צמות פשתן,
ביניהם יש מזדקרות
שתי עיני יקוד שחורות.

שתי עיניים שופעות-חן,
אף נלבב קט תחתיהן,
אך לנשוק לשפתותיו,
תלתלי שחור קווצותיו.
הביאתו לכאן האם
באופל ליל, בהעלם,
בנשיקות שנוקות יבב
לחשה היא באוזניו:

פה, בני, מעתה מקומך,
נא הקשב לדבר אמך.
אסתירך כאן כי טמונה
לחייך סכנה.
עם הטף יפה שחק,
בצייתנות היה נוהג,
הגה יידיש אל תוציא,
כי אינך עוד יהודי.

מתחנן הבן בדמי:
“אל תעזביני, הה, אמי!
לא אהיה אלא אתך”
ובבכי התייפח.
שוב ושוב נושקה היא לו,
אך הילד בשלו.
פיו אך “לא ולא” אומר,
“פה לבדי לא אשאר.”

אספתו אל חיקה,
ובקול דממה דקה
שרה לו: “בני, בני הקט!”
כה ישנה אותו בלאט.
את הבית היא יוצאה,
אד, רק אד, בבכי פורצה,
חיל וחרדה כולה,
נעלמת באפלה. 

בקרה המקפיאה
קול נשמע: “ילדי אויה!
עזבתיך בבית זר,
כל מוצא לי לא נותר.”
קול של אם במרי שיחה,
בתעותה בחשיכה,
מול הרוח מול הכפור –
“אל, את בני יחידי נצור!”

בית נכר מלא אדם,
נער בו משוטט דומם,
לא מבקש מאום, שותק,
ולעולם אינו צוחק.
יום וליל כצל עובר,
לא ישן הוא, אף לא ער.
וסילקו – זה שמו כעת,
את לבו בכאב לופת.

נודדה אי-אן האם,
וקולה, כבנה אלם:
אין שומע, אין רואה.
היא מצפה ולא תלאה.
כיוכבד היא שקולה,
כי כמשה גם עוללה
יחידה בדד הפקר
טרף לגלי נכר.