אברהם טחויליאן, סניף נריה

נושא: אמונה
סוג פעילות: חומרי העשרהסיפור או משלקטעים יפים
מתאים לגיל: נווה-נחלה (ו-ח), חב"ב (ט ומעלה),
רמת פעילות: קלילה

מאיפה הכוח לקום אחרי השואה?

מתאים ל: שבת, יום חול


 


 


עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:


כוחה של אמונה- שואה


לחיות מחדש – צו אלוקי


 


 


 


 


קוראים את שני הקטעים הראשונים:


קטע ראשון [עמוד השואה]


יום אחד, בעמדי להיכנס לבית הכנסת, ראיתי איש יושב על הספסל הסמוך לדלת. היה זה משה השמש. הוא סיפר את קורותיו ואת קורות חבריו למסע.


רכבת המגורשים חצתה את הגבול ההונגרי. בהגיעה לפולין נמסרה לרשות הגסטאפו. שם נעצרו היהודים, הורדו מן הקרונות והועמסו על משאיות שעשו דרכן בכיוון היער. הורידו אותם, אילצו אותם לכרות קברים גדולים. וכאשר כילו את מלאכתם, החלו אנשי הגסטאפו במלאכתם שלהם: אט-אט, לפי סדר, ללא חיפזון, ירו באסירים. כל איש הוכרח להתקרב אל הבור ולחשוף את עורפו. תינוקות הושלכו לאוויר ונורו. הדבר קרה באחד מיערות גאליציה, ליד קולומיאה.


כיצד עלה בידי משה השמש להציל את נפשו? בדרך נס. בהיותו פצוע ברגלו חשבוהו למת. ימים ולילות תעה מבית יהודי אחד למשנהו וסיפר את סיפורה של מלכה הנערה, שגססה שלושה ימים, ואת סיפורו של טוביה החייט, שהתחנן כי ימיתו אותו לפני בניו.


משה השמש השתנה לבלי הכיר. מעיניו לא נשקפה השמחה כמקודם. הוא חדל לזמר. הוא לא דיבר עימי על אלוקים ועל הקבלה, אלא אך ורק על המראות אשר ראו עיניו. אנשים סירבו להאמין לסיפוריו ולהאזין לו. הוא רוצה לעורר בנו רחמים על גורלו, תעתועי דמיון ותו לא. או: האומלל, הוא השתגע.


והוא, בקול בוכים: "יהודים, האמינו לי, זו בקשתי האחת. לא כסף, לא רחמים. הקשיבו לי", צעק בבית הכנסת בין מנחה למעריב.


אני עצמי לא האמנתי לו. ישבתי בחברתו לעיתים קרובות אחר התפילה והאזנתי לסיפורו, מתאמץ להבין לצרת-ליבו. אך רק רחמים ניעורו בי.


"רואים בי משוגע", מלמל, ודמעות כאגלי-דונג זולגות מעיניו.


פעם הצגתי בפניו את השאלה: "מדוע אתה מבקש כ"כ כי יאמינו לך? לו הייתי במקומך, לא אכפת היה לי אם מאמינים לי, אם לאו." "אינך מבין" אמר נואשות, "אינך יכול להבין. ניצלתי בדרך נס והצלחתי להגיע לכאן. מנין נטלתי כוח זה? רציתי להגיע לסיגט כדי לספר לכם על מותי, כדי שתספיקו להיכון בעוד מועד. לחיות? איני רוצה לחיות. איש בודד אני. אך רציתי לשוב ולהזהיר אתכם. והנה אין איש שומע לי".


 


קטע שני- עמוד התקומה:


בדרך לכאן פגשתי איש מאוד מוזר שהלך כמו סהרורי,


מלמל לעצמו בשקט ואמר: על משכבי בלילות אני שומע קול פעמון גדול מצלצל


'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל'


והד עונה לי מן הגיאיות והזריחה בהרים היא יפה להלל


וארץ ישראל שייכת לעם ישראל.


והיא שייכת לו, לא כדי להקים בה חיל כיבוש או חיל-מצב,


היא שייכת לו כדי לבנות בה את בית חלומותיו.


וכך בהקיץ ובחלום ומדור לדור ומתוך הרגל


'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל'…


איש מוזר – אמרתי – תתבייש, סיסמה כל-כך ישנה


הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו ובעיקר מחוץ לאופנה –


אבל האיש המוזר לא ענה לי – הוא לא ענה…


ואז ראיתי מסביב את העשרות ואת המאות ואת האלפים אנשים כל-כך מוזרים,


אנשים כל-כך יפים וקולם במקהלה גדולה כרעם הרחוק מתגלגל –


'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל'


ואז – מיושנת ללא תקנה וסנטימנטלית ללא רחם, אמרתי –


אנשים מוזרים, לו יהי חלקי עמכם.


 


שואלים


איך אחרי השואה יכלו להקים את המדינה ולא לשקוע בייאוש לאחר ששליש מהעם היהודי מת?


(ומה הקשר בין השואה לתקומה?-שהם היו אחד אחרי השני)


החניכים עונים…


 


ואז קוראים את הסיפור הבא:


ארבעה נרות דלקו לאיטם. הכול סביב כה שקט, אפשר היה לשמוע לחשם.


אמר הנר הראשון: "אני 'השלום'! מעטים מדי עושים מעט מדי לקיומי, אני חש שקיצי קרב."


ולהבתו דעכה לאיטה עד שנפחה נשמתה…


אמר הנר השני: "אני 'אמונה'! לדאבוני הרב מסתדרים היום בלעדי. אינני מוצא הצדקה כלשהי שאוסיף לדלוק עד סופי." כשסיים הנר את דבריו רוח קלה כיבתה אותו ולא יסף עוד…


הנר השלישי חיכה בסבלנות לתורו ואמר בצער: "אני 'אהבה'! אין בי עוד כוח להוסיף ולדלוק. האנושות חדלה להעריך נכונה את חשיבותי. האנשים הפסיקו לאהוב אפילו את הקרובים להם ביותר." מיד לאחר שסיים לומר את דבריו נפח את אורו…


לפתע… נכנס לחדר ילד , הבחין בשלושת הנרות הכבויים. "אתם אמורים לתת מאורכם עד כלותכם." אמר הילד ולא הצליח לעצור את פרץ דמעותיו.


ואז אמר הנר הרביעי: "אל חשש פעוטי, כל עוד דולק אני שנינו נצליח לשוב ולהצית את הנרות הכבויים, אני 'התקווה'!"


בעיניים בוהקות, לָפַת הילד בנר התקווה והצית את הנרות הכבויים.


להבת התקווה אסור לה שתכבה לעולם. כל אחד מאתנו מחויב להתמיד ולטפח – תקווה, אמונה, שלום ואהבה!!!


 


 


 


 


 


 


 


תיוג: שואה, השואה, יום השואה, כ"ז ניסן, עשרה בטבת, לימוד ליום השואה, משואה לתקומה, איך קמים אחרי השואה, לקום אחרי השואה, לא להתייאש גם אחרי השואה, תקווה, תקוה, התקווה, כוח התקוה, אסור לאבד את התקווה, אין יאוש, לא להתייאש.

קבצים מצורפים

לפעולה זו לא צורפו קבצים

פוסטים נוספים

מרים הנביאה

מקור עוסק באישי התנ"ך.
צרה נוראה נתרגשה על אבותינו במצרים