ראי אותי אחות

בין ניירותיה של קשישה שנפטרה בבית חולים בעיר בארצות הברית נמצא דף נייר ובו כתוב:

מה את רואה, אחות, ומה את חושבת, שעה שאת מביטה בי?

אישה זקנה, מיותרת, לא חכמה, תנועותיה לא בטוחות, עיניה בוהות.

כשהיא אוכלת, האוכל נוזל לה מהפה.

כשאת אומרת לה בקול רם “אני באמת רוצה שתנסי”,

היא בכלל לא עונה.

אינה מבחינה בדברים שאת עושה,

מאבדת מדי פעם גרב או נעל,

נותנת לך לעשות בה כל מה שאת רוצה,

לא מתנגדת ולא משתפת פעולה כשאת מאכילה אותה ורוחצת אותה.

זה מה שאת חושבת, אחות? מה שאת רואה?

אם כן, פקחי את עינייך, אחות, כי את לא רואה אותי.

אומר לך מי אני: בשעה שאני יושבת כאן, כל כך בשקט, קמה לקול הפקודה שלך,

אוכלת בשעה שאת קובעת לי,

אני ילדה בת 10 עם אבא, אמא, אחים ואחיות, האוהבים כולם זה את זה;

אני נערה בת 16, שכנפיים לרגליה, החולמת על אהובה שטרם פגשה;

אני כלה בת 20; לבי נצבט בי כגודל הנדרים שאני נודרת.

בת 25 אני אם לגוזלים הזקוקים לי לבנות בית מבטחים מאושר;

אשה צעירה בת 30- ילדיי גדלים וקשורים זה לזה בקשר שיאריך ימים;

בת 40- עוד מעט יעזבו אותי ילדיי, אך אישי נשאר לצדי לתמוך בי;

בת 50- שוב תינוקות משחקים על ברכיי;

יומי מחשיך- ובעלי נפטר.

אני צופה בעתיד בחיל וברעדה; ילדיי עסוקים בגידול ילדיהם,

ואני חושבת על השנים שעברו ועל האהבה שידעתי.

עכשיו אני אשה זקנה, והטבע הוא אכזר.

 בגלל תעלול שלו נראים הזקנים כמשוגעים:

הגוף מעוקם, החן נעלם, הלב הפך לאבן.

אבל בתוך הפגר הזקן הזה עדיין שוכנת נערה צעירה,

הזוכרת את השמחות ואת הכאב.

אני אוהבת עדיין וחיה את חיי מהתחלה.

אני חושבת על השנים – מעטות מדיי, חלפו מהר מדיי,

ומשלימה עם העובדה ששום דבר אינו מתמיד.

ובכן פקחי אחות עינייך, רחב, וראי; לא את האשה הזקנה!

הביטי מקרוב יותר, בואי וראי אותי!