ביקרתי בבית אבות, אצל דוד גדול מצד אבא ובת-דודה של סבתא.
בת הדודה, אותה הלכתי לבקר תחילה, מתפקדת יחסית בסדר גמור.
היא נכת-פוליו מגיל צעיר.
שנים הסתדרה בכוחות עצמה בכל תחום ובכל דבר.
כיום היא מרותקת לכיסא-גלגלים ונזקקת לעזרה ולסיעוד שמגישות האחיות במקום.
ראשה צלול לחלוטין.
היא עדיין זוכרת מה לבשתי בפעם הראשונה שראתה אותי,
בעודי תינוקת בת ימים אחדים.
עושה חשבון בני כמה בני הדודים,
ומי מהםכבר היה צריך, לדעתה, להתחתן וללדת ילדים.
אחר-כך היא לוחשת לי, ממתיקה סוד:
“לגברת ההיא שם… עם הכובע הלבן… יש נכד. בחור מצוין. ככה היא בעצמה אומרת…
מה נראה לך? יתאים לבת-דודה, הבת של יפה?”
העפתי מבט סביב והלב נצבט.
כולם אנשים שעבר מפואר מאחוריהם,
והנה כעת הם יושבים כאן,
נזקקים לעזרת המטפל הרומני או האחות הפיליפינית.
לאחר שסיימנו לשוחח, הבטחתי לבוא לבקר שוב.
אחר כך שמתי פעמיי עליתי שלוש קומות. לקומה הסיעודית.
בקומה הרביעית ישב הדוד “הגדול” שלנו. ה”דוד”. בהא’ הידיעה.
אותו דוד שלילדים משלו לא זכה,
אבל אימץ ילדים שאיבדו את הוריהם לאחר מלחמת-העולם השנייה;
דוד, ששנים תמך ביהודים רבים שעלו ארצה בחוסר-כל,ללא פרוטה;
דוד, שמידי שבת דאג לכוסות תה ולכיבוד קל למתפללים שהגיעו בשבת בבוקר לתפילה;
דוד של תל-אביב של פעם;
דוד, שאם הייתי אומרת את שמו לפני עשרים שנה, הייתי מתקשה למצוא מישהו שלא יכיר,
שלא יביט בהערכה על הייחוס המפואר הזה;
דוד, שעד לפני עשר שנים היה מעצמה, אימפריה;
דוד, שהיה אָמוּן על מלאכת הצדקה, כותל-דמעות לנזקקים, מעיין נובע של מזומנים לנצרכים.
אותו דוד, שוהה כיום במחלקה הסיעודית, במצב קשה.
עם זיכרון שבא והולך, עם רגעים טובים יותר וטובים פחות,
עם דרישה נמרצת בליל שבת להגדה של פסח.
“נו נו…” הוא מתרעם. “שפוך חמתך על הגויים…”
ואני משתפ תפעולה, וניגשת לפתוח את הדלת לאליהו הנביא.
ואז, הוא מתחיל לבכות שיצאה השבת, והואעדיין לא קידש על היין…
י
הודי יקר חי ונושם. ימיו עוברים בסך. כל יום זהה לקודמו.
יהודי של נתינה, שרוב אותם אלו שנהנו מנתינה זו, כבר לא זוכרים שהוא אי-פעם היה קיים.
לא זוכרים שנתן. לא זוכרים שתמך.
לא זוכרים שעזר. סייע. הושיטיד. גידל. האכיל. חיתן יתומים.
הציל משמד בנות ישראל. ועוד פעולות רבות שנעשו בסתר,בעין יפה, בחן ובחיוך.
טרדות היומיום. לחץ בעבודה. הילדים בבית. המצב הכלכלי. המצב הביטחוני.
תירוצים. יש לי מהם, בשפע.
אני עושה בהם שימוש כדי להקל על מצפון מעיק.
על רגש עמוק שמתריע – את לא בסדר.
את בעלת חוב. תחזירי. תבקרי. תבואי לעתים קרובות יותר.
תעודדי. תתמכי. רק תראי נוכחות.
למרות שזה לא קל ולא נעים. וברור שיותר נעים לבקר חברה שתפטפט במרץ,
מאשר לשבת מול יהודי קשיש ולנהל דו שיח עם עצמך …
לאחר הביקור בבית אבות, עליתי אל ביתה של אמי.
מדי שבת שוהה אצלה סבתא שלי.
סבתי היא אישה עצמאית,
למרות היותה מבוגרת הנושקת לגיל גבורות, יוצאת כל בוקר לעבודה.
דואגת שכל נכד ירים טלפון בשעה קבועה, ואוי ואבוי למי שיפספס…
היא יודעת בעל-פה, מידת נעל, חולצה ומכנס של כל אחד מהנינים -ואנחנו לא מעט.
לקוחה אהובה ביותר על בעלי חנויות הצעצועים בעירה.
כי אין שבוע שאינה מבקרת ומתעדכנת – מה התחדש, לאיזה גיל זה בדיוק מתאים,
על מה יש הנחות ומהבמבצע השבוע.
הנינים, יודעים היטב ממי לבקש ומה.
“סבתא”, הם פונים אליה, “תסתכלי בחוברת.
אני צריך את המטוס הזה. הוא משלים לי את הסט של הכבאית והאמבולנס…”
והיא נוטלת את החוברת, מעיינת בכובד-ראש,
וכעבור שבוע, בערבשבת, היא מגישה לנין התורן, את מה שביקש. במדויק.
“המוטו שלי”, היא אומרת תמיד,
“שזקנים לא כל-כך אהובים ואהודים על צעירים. אין לכם זמן. אתם בעלי דם חם ותוסס.
תמיד ממהרים, קופצים ממקום למקום, ואני כבר שייכת לדור שעבר זמנו.
נכון. יכול להיות, שמדי פעם אתם תעצרו ותגידו בנשימה אחת:
‘היי-סבתא-מה-שלומך-אני-חייב-לזוז’.
אבל, לי זה לא מספיק.
אני רוצה יותר.
שמונים שנות חיים מאחוריי ובזקנתי אני מבקשת עדנה.
“אני רוצה שכשיגיע זמני, ללכת מן העולם, אתם תבכו. תצטערו.
יהיה לכם איכפת. שלא ייווצר מצב של אנחת-רווחה, של הקלה וציפייה למה שהשארתי…
“אתם תבואו, תבקרו, תצלצלו ותתעניינו בשלומי,כי יהיה לכםאיכפת ממני.
אני אתן בעיניים פקוחות, בשכל ובידיים מלאות חיות. לא ירושות, בעינייםעצומות, ומהקבר…”
כך מדברת סבתא שלי. באופן קבוע.
אני מאמינה לה. היא עושה אתזה, באמת ובתמים, מתוך אמונה שלמה.
היא אישה חזקה וריאליסטית. אישה שבקושי סיימה שמונה שנות לימוד,
ולימודיה הגבוהים נעשו בבית-הספר של אושוויץ.
בוגרת של החיים.
בוגרת מהחיים מאז ומעולם.
אישה שמסבירה לנו, שאין הנאה גדולה יותר, מלראות איך ילד בולע אוכל…
בראש-השנה, היא אינה מגיעה תמיד לבית הכנסת.
קשה לה, בגילה,לצעוד את כל הדרך, לטפס הביתה במדרגות, להזיע בחום ששורר, בדרך-כלל.
אבל, לא כך בימי כיפור.
“למה את הראשונה בבית הכנסת, סבתא?” שאלתי פעם.
“האמת? אני אגיד לך. יש לי הרגשה כזאת, שאם נתחיל עם היוםמוקדם, הוא יסתיים מהר…”, היא משיבה בחיוך קונדסי.
“נו, באמת. סבתא. את הרי יודעת שזה לא ייתכן…”
“זה הזיכרון הכמעט יחיד שאני זוכרת מאמא שלי”, היא עונה.
“היא הייתה יוצאת בערב יום כיפור וחוזרת למחורת.
אני לא יודעת להתפלל. צריכים לדפדף בעבורי כל הזמן, ולהצביע היכן אוחזים.
אני קמה כשכולם עומדים ומתיישבת כשנגמר ליהכוח לעמוד…”
“לא קשה לך לצום?” אני מבקשת לדעת.
“קשה??? לצום??? יום אחד?” היא מביטה בי בתדהמה.
“חמודה’לה,שש שנים צמתי. מאונס. לא מרצון. אז עם יום אחד בשנה אני לא אסתדר?…”
כזאת היא, סבתא שלי. אישה מבוגרת, שצוחקת לחיים וצוחקת איתם.
הכל היא לוקחת בקלות, עם ראייה אובייקטיבית ורציונלית.
אבל פעם בשנה – היא בוכה.בתפילה היחידה, שהיא יודעת להגיד.
ממתינה שהחזן יגיע למקום הרצוי, מדפדפת הלוך ושוב, וסופרת אתדפי המחזור בקוצר רוח:
“שמע קולייני…”, היא מתחילה לומרבקול, בהברה ליטאית, כמו במחוז הולדתה,
“חוס ורחם עוליינו…” הקול כבר לא צלול. דחוק משהו, מצטרד.
“אל תשליכנו מלפניך…” היא מתכופפת,כמתקשה לקרוא את ההמשך,
והדמעות, פורצות להן כעת, בשטף.
“אל תשליכנו לעת זקנה… ככלות כוחנו אל תעזבנו…”
שניות מעטות לאחר שמסיים החזן את תפילת “שמע קולנו”, היא דוחקת בי: “מתי מסיימים ומגיעים לאבינו מלכנו?…”
אני מביטה בה, בעיניים מצועפות, ומאחלת לה בשקט:
“שנה טובה ומתוקה, סבתא. שתזכי גם לשנה הבאה…”
ביוגרפיית המחבר:
שרית אמיחי, אמא במשרה מלאה, עתונאית במשרה חלקית, מתגוררת במרכז הארץ.
