מה רע בלהיות עבד של הזמן?

אחד המשוררים הגדולים של עם ישראל, רבי יהודה הלוי, כתב שיר שאלו הן חלק ממילותיו: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבדו חופשי". מה פירוש "עבדי הזמן?" זמן זה דבר טוב או דבר רע? אם האדון שלי הוא הזמן אז אני העבד שלו. מה איכפת לי שמישהו יגיד לי מה לעשות? אם הוא אדון טוב, מנהל טוב, אם הוא מנהל לי את החיים כראוי, אז מה איכפת לי שהוא האדון שלי?

אומר רבי יהודה הלוי "עבדי הזמן עבדי עבדים הם". הוא מגלה לנו עובדה שלא ידענו. המנהל שלנו הוא בעצמו עבד. וזה בכלל לא נעים להיות משועבד לעבד. עבד לעולם לא ינהג כראוי בתור אדון. יש לו מנטאליות של עבד. הוא משועבד ולכן הוא גם ישעבד את מי שתחתיו, לא ינהג בו בכבוד, יהיה אכזרי כלפיו.

למה הזמן הוא אדון לא נעים? אם נסתכל נראה שיש לזמן כמה תכונות באמת לא נעימות. תכונה אחת – תסתכלו על ילדים, על אנשים צעירים, איך הם מתייחסים לזמן. הם מסתכלים על הזמן בתור אויב. למה? כי הם רוצים כל הזמן להיות בזמן אחר: כשאני אהיה גדול, אז אני אהיה מה שאני צריך להיות. כשאני אעלה לכיתה א', כשאני אעלה לכיתה ב', כשאני אגמור את בית הספר, כשאני אסיים את הצבא, כשאני אתחתן, כשיהיו לי ילדים – אז יהיה לי טוב. אבל עכשיו לא טוב לי. רק כשיעבור הזמן, כשיסתלק האויב שלי, אז יהיה לי טוב. בתחילת החיים אנשים חולמים שיום יבוא ויגיע הזמן והם סוף סוף יוכלו ליהנות מהחיים כמו שצריך, להיות באמת מאושרים. מחכים שהזמן יעבור. מחכים ומחכים ומחכים והזמן באמת עובר ופתאום מתחיל להתהפך הגלגל. הנה הגיע הזמן, עברו ימי הילדות, גמרנו את הלימודים, התחלנו את החיים. והגענו למקום שלפי התכנית המקורית היינו צריכים להיות בו מאושרים. הרי עשינו את כל הדברים שהיינו צריכים לעשות. אבל אז הזמן נהיה אויב מהצד השני. ואנחנו מתחילים להתגעגע לימים שעברו, לזמן שנגמר. לאותו זמן שרצינו שיעבור כבר – אנחנו מתגעגעים: איפה הימים היפים כשהיינו צעירים ויפים? כשהיו לנו חלומות? פעם היה לנו טוב. עכשיו לא טוב. הנה יש לי עוד קמט, עוד שערה לבנה. החיים לא כל כך משעשעים כמו שחשבתי שיהיו כשהייתי בן 15. פתאום אין לי לאן לשאוף קדימה, אז אני שואף אחורה. עכשיו הזמן שבא הוא האויב, הלוואי שלא יבוא. החיים יגמרו בסוף, אז נסיים בבית אבות, זה לא כזה חלום מסעיר, אז מתגעגעים למה שהיה פעם. פעם היה נעים, פעם היה מתוק. עד שמגיעים לבית אבות ושם יושבים הזקנים על פתח בית האבות עם האלבומים ומחכים למישהו שיהיה מוכן להסתכל על האלבומים. "בוא תשמע, תשמע, אתה יודע מי הייתי פעם? איזה מדליות יש לי. אתה יודע מה עשיתי בחיים? הם כבר לא רוצים שהזמן יעבור. הם רוצים שהוא יחזור אחורה. אז הצעירים אבודים בעתיד. המוח שלהם אבוד בעתיד. והזקנים אבודים בעבר. המוח שלהם אבוד בעבר. אלו ואלו הם עבדי הזמן, נתונים למרותו של אויב אכזרי הרודף אותם, מפתה אותם, מאכזב אותם, ולבסוף מכלה אותם.

אבל מה אפשר לעשות? לא לחלום על העתיד? לא נבכה על העבר? יש בכלל אפשרות אחרת? קוהלת אומר: "אין כל חדש תחת השמש". איך נוצר הזמן? השמש זורחת, השמש שוקעת, עובר יום ועוד פעם השמש זורחת ועוד פעם שוקעת. עובר עוד יום, עוד חודש, עוד שנה. התנועה של הכוכבים יוצרת מציאות של זמן, יוצרת ימים, שבועות, חודשים, שנים, יוצרת את מימד הזמן, וכל זה נקרא "תחת השמש". ועל זה אומר קוהלת: "אין כל חדש תחת השמש". מה אנחנו מחפשים? מה אנחנו רוצים באמת? חיות, התחדשות. כל אחד מאיתנו חי, הוא מתפקד, נושם, מרגיש. אבל זה לא מספיק. אנחנו קיימים, אנחנו נמצאים, חיים, אבל אין לנו חיות. מה זה חיות? חיות זה התרגשות, שמחה, זה התפעלות, זה עיניים נוצצות, זה ההרגשה שמשהו קורה, משהו חשוב, בעל ערך. והאויב של החיות הוא הזמן. מדוע האויב של החיות הוא הזמן? אומר קהלת במקום אחר: "ברבות הימים נשכח הכל". כשעובר זמן – החוויות נשכחות, מתקהות וככל שאדם מתבגר ומכיר יותר דברים, הוא פחות מתרגש. הרי הוא כבר מכיר את זה. בפעם הראשונה שילד רואה את הים, בפעם הראשונה שילד אוכל מאכל מסוים, בפעם הראשונה שחווים חוויה – זה חזק, זה מסעיר, זה מרגש, זה גורם לעיניים להיות נוצצות. בפעם הראשונה שהבת שלי בת 8 טסה במטוס, היא חשבה שהיא הגיעה למאדים. כל תנועה של כל דייל, של כל גלגל, הדהימה אותה. איך הדבר הזה ממריא? כזאת חתיכת ברזל טסה בשמים? והנה מלמעלה היא רואה את הכל? תנסו לחשוב על פעם ראשונה. ככה זה כל פעם ראשונה. אבל כמה פעמים אפשר לחוות פעם ראשונה? רק פעם אחת. פעם שנייה זה כבר לא אותו דבר. פעם שלישית, רביעית, חמישית ושישית ובפעם המאה זה כבר מאבד את הטעם. אני כבר מכיר את זה. טסים במטוס, אוכלים, רואים ים. אז מה? זה כבר משעמם אותי. אני רוצה משהו חדש. זה כבר לא גורם לי חיות, זה כבר לא מסעיר אותי כמו בפעם הראשונה.

אז מגיל 8 והלאה מתחילים להימחק החיוכים. מתחילים להכיר את החיים. הרי כך אומרים לנו ה"גדולים": "החיים זה גם עול, החיים זה גם קושי, זה לא מה שאתה חושב, תתבגר ותראה". וכך הלאה וכך הלאה, עד שאתה נהייה חמוץ לחלוטין. אבל למרות הכל אתה רוצה להרגיש חיות, אז מה אתה עושה? איך פותרים את הבעיה? אני לא יכול לוותר על החיות בשום אופן, אני רוצה להתרגש, אני רוצה ליהנות, לשמוח. אני חייב, אני לא יכול בלי זה, אחרת אין שום טעם לכלום. אז מה אני עושה? מה כולנו עושים? אנחנו מחפשים, אנחנו צידיים נואשים של חיות. "את האוכל הזה אני מכיר אבל במסעדה אינדונזית עדיין לא הייתי, את הסרט הזה עדיין לא ראיתי, את המוסיקה הזאת עדיין לא שמעתי, בהודו עוד לא טיילתי. שם רואים דברים שלא רואים במקום אחר. אנחנו חייבים כל הזמן ריגושים חדשים. מחליפים את הנוף, מחליפים את האוכל, מחליפים עבודה. מחליפים, מחליפים. מה קרה? זה משעמם אותי, אני כבר מכיר את זה. כשאנחנו מסתכלים על מישהו אנחנו רואים רק את השני מילימטר עור שמסביב לבשר הגוף שלו. את זה כבר ראיתי אלף פעמים, זה כבר לא מעניין אותו יותר. אני מכיר את הטעם הזה, מכיר את החיוך הזה, מכיר את הנוף הזה, לא רוצה את זה יותר. אני רוצה חיות, אני רוצה להתענג, אני רוצה להתרגש ואני לא מוצא את זה. ומה שאני כבר מכיר, על זה אומר קוהלת: "אין כל חדש תחת השמש". תחת השמש, תחת המערכת של הזמן, יש חוק שאומר: כאן לא תמצא התחדשות. למה? כי כאן, בעולם הזה, הדברים חוזרים על עצמם.

רבי ישראל בעל שם טוב גילה לנו עיקרון, שאם לא נדע לפרש אותו נכון, הוא יכול להישמע לנו מאוד אכזרי. והעיקרון הזה אומר: "תענוג תמידי אינו תענוג". זה מסביר לעומק את מה שאמרנו עד עכשיו. כשאדם מתענג על משהו בעולם הזה, ברגע שהוא ממשיך להתענג עליו, הוא כבר פחות מענג. הוא מתרגל לזה, זה משעמם אותו ואז הוא מחפש תענוג חדש. מי שמרוויח מזה הם רק האמריקאים. הם מייצרים תרבות אינסופית של התרגשות וירטואלית, לא אמיתית, חיצונית. אין בעיה להפיק אינסוף של סרטים, של פעלולים חדשים. אתה תתרגש יותר, אתה תפחד יותר, תהייה נסער יותר. אבל על מה אני פוחד? על מה אני מתרגש? על מה אני נסער? על משהו שלא היה ולא נברא. יש מקצוע שנקרא "הנדסת רגשות". אתה רוצה להרגיש? אין בעיה. אנחנו נהנדס לך את הרגשות. קצת צבע, קצת מוזיקה קצת דם, קצת מתח. ואנחנו ניתן לך להרגיש. מה אתה רוצה להרגיש? קנאה? שנאה? אהבה? אין בעיה, אנחנו נפנה אותך לסרט המתאים ואתה כבר תרגיש את זה. אבל זה לא באמת אני. זה לא באמת עובר עלי. הכל זה רק פיקציה. זה רק פתרון מלאכותי להתחדשות. כי מה מראים לי בכל "התרבות" הזאת ?מראים לי סך הכל גרסאות שונות של ה"אין כל חדש תחת השמש".

אז מה באמת הפתרון? יש בכלל פתרון? עבדי הזמן עבדי עבדים הם. אבל זו רק ההתחלה של השיר. וההמשך הוא: "עבד ה' הוא לבדו חופשי". אז אם אני אהיה דוס, אני אתחיל ללמוד תורה ולקיים מצוות, אז אני אהיה חופשי? מה הקשר? מה נקרא "עבד ה'"? מה נקרא "ה'"? את ה' אי אפשר להגדיר. אין לו צורה, אין לו דמות, אין לו גוף, הוא לא נתון לשליטה של הזמן והמקום. הוא מעל הזמן ומעל המקום. "אין כל חדש תחת השמש". אבל בתוך הפסוק הזה בעצמו יש עוד בשורה. אין כל חדש תחת השמש, אבל מעל השמש יש חדש. בתוך החוקים של הזמן והמקום שאנחנו מכירים אי אפשר לחוות חיות והתחדשות. "תענוג תמידי אינו תענוג". הפיתרון אינו נמצא במערכת הרגילה, מתחת לשמש. הפיתרון נמצא בעולם של ה', מעל לשמש. מעל למקום ולזמן. ולכן "עבד ה' הוא לבדו חופשי". כי מי שהוא למעלה מהמקום והזמן אינו נתון לתהפוכות של המקום והזמן. הוא מקור התענוג והחיות היותר גדול שיכול להימצא, ומי שעובד אותו, מי שמתחבר אליו, יוכל לחוות את התענוג הזה גם אם הוא ישב לבדו בחדר ריק. גם אם תהייה צעיר ולא יהיה לך על מה לחלום וגם אם תהייה זקן והעבר שלך נגמר, אתה תוכל להתחבר למשהו שהוא מעבר לחוקי הטבע.

האם זה אפשרי שאחרי 20 שנות נישואים אדם יסתכל על אשתו כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה? האם זה אפשרי שיסתכל על ילדיו כאילו הוא רואה אותם בפעם ראשונה? האם זה אפשרי שיסתכל על העבודה שלו כך, על הבית שלו? על הנוף שהוא רואה מהחלון? על פי חוקי הטבע זה לא אפשרי כי "אין חדש תחת השמש". הכל מוכר, הכל ישן, הכל משעמם. וכל זה בגלל שאנחנו רואים את החיצוניות של הדברים. אם היינו יכולים לראות את הפנימיות של הדברים, היינו מוצאים את ההתחדשות. באותו בן זוג היינו רואים כל יום רובד חדש, עומק נוסף, אדם חדש. כשהיינו באחת הפעמים באוקראינה היה שם שלג. מאות קילומטרים של שלג שלא נגמר, בגובה של כמה מטרים. אין סוף של שלג. וכל חופן שלג יש בו אלפים של פתיתי שלג. וכל פתית של שלג יש לו צורה אחרת לגמרי, צורה מדהימה אחרת. אבל בחיצוניות אף אחד לא רואה את זה. רק מי שמסתכל פנימה יכול להבחין ברבגוניות המדהימה. ואם ככה זה בפתית שלג שנמס תוך שניות, על אחת כמה וכמה שכך זה באדם. אין אדם שחוזר על עצמו. כל אחד מאיתנו הוא כל כך מיוחד, כל כך חד פעמי. וכל רגע בחיים של כל אחד מאיתנו הוא כל כך מיוחד, כל כך חד פעמי. כמו פתית שלג מקסים שלעולם לא יחזור על עצמו. כמו שקיעה מרהיבה שלא תשוב עוד.

בעולם החיצוני, בעולם של תחת השמש, זה בדיוק הפוך. הכל אותו דבר, כל הזמן. אף אחד לא באמת מיוחד. כולנו רק מספרים, מספרי תעודת זהות, מספר אישי בצבא, מספר עובד בחברה. סתם חיילים, פועלים אנונימיים, חסרי משמעות ויחוד. אבק חולף לרגע בתוך הקוסמוס. אבל זה רק בגלל שלא מכירים את המלך. כי מי שמכיר את המלך יודע שהמלך של העולם לא מפסיק לחדש. הזוהר הקדוש אומר שהקדוש ברוך הוא כל רגע "מתלבש" בצורה אחרת. תחשבו על מלך שכל העושר של העולם בידו. ובכן כל יום החייטים המומחים שלו תופרים לו בגד מלכותי בגזרה ובצורה מדהימה שלא הייתה כדוגמתה בעולם. תארו לעצמכם כמה זמן עובדים על בגד מפואר כזה. והמלך הוא לובש אותו רק חמש דקות ולעולם לא ילבש אותו שוב. מה הוא לובש אחר כך? יש לו עוד בגד אחר באותה רמה ויותר יפה.

אבל איך מכירים את המלך הזה? איך פורצים את הקליפה של החיצוניות ומגיעים למקום הפנימי שהוא כולו התחדשות? ובכן, כמו שהקדוש ברוך הוא הוא צייר גדול בטבע, הוא צייר גדול גם בנפש. הוא נתן לנו רק את המכחול והבד לצייר את הציור. הוא אומר לנו: כמו שאני מצייר את כל השקיעות והזריחות ואת כל פתיתי שלג וכל האינסוף דברים שאינך יודע עליהם אפילו, כמו שאני מתלבש כל רגע בלבוש חדש, גם אתה יכול להתלבש, גם אתה יכול להתחדש, אבל תשתמש במפתחות. לך לתורה שמעל השמש, תהיה עבד הבורא שמעל השמש, כך תתחדש תמיד. "עבד ה' הוא לבדו חופשי"