לימוד לקראת יום ירושלים:
1. קוראים את הקטע על ירושלים ותל אביב (מצורף גם בנספח 1):
ירושלים או תל אביב?
עיר הבירה שלי? תל אביב
הוויכוחים על עתידה של ירושלים, ששוב עלו לכותרות השבוע בעקבות פגישת אובמה ונתניהו, צצים מעל פני השטח מדי כמה חודשים. כל יוזמה מדינית חדשה, פסגה דיפלומטית או מפגש בכירים בדרג כזה או אחר, מחזיר את הדיון בסוגיה הישראלית-פלסטינית אל שאלת מיליון הדולר: מה יהיה עם ירושלים
בדיון הזה תמיד חוזרים על אותם דברים – אותן שורות, אותן נימוקים. “בירת ישראל לנצח נצחים”, אהב לומר רה”מ לשעבר, אריאל שרון. “בירתנו הנצחית לעולמי עד”, מצהיר רה”מ נתניהו היום בפני כל דורש, עד שנדמה שמדובר באקסיומה שהונחתה עלינו משמיים. אך האם ירושלים אכן ראויה לתואר עיר הבירה האמיתית שלנו? האם רוב העם באמת מחובר אל “עיר הנצח-שלנו-לדורי-דורות-נגעתי-באדום”?
נדמה לי שמישהו צריך לשים את הדברים על השולחן: כבר הרבה זמן שירושלים היא בעיקר שם גדול ומפוצץ, כותרת ראשית מעולה למאמרים מימין, מרכיב הכרחי בכל נאום מדיני באשר הוא, אך לא הרבה מעבר. פרט להיותה שריד ארכיוני וסמל היסטורי יהודי-דתי בעיקרו, ירושלים היא היום בירה בזמן עבר. גבירותיי ורבותיי, אני מצהיר בזאת חגיגית: עיר הבירה שלי היא תל אביב.
נכון, ירושלים היא העיר הכי גדולה בישראל. אלא שבקצב ההגירה השלילית ממנה, לא בטוח שהיא תישאר העיר היהודית הכי גדולה. רק אתמול פורסם כי בעוד 26 שנים בלבד – לא בדיוק נצח בשום קנה מידה – מחצית מתושבי הבירה שלנו צפויים להיות ערבים. עדיין “בירת העם היהודי” לעולמי עד?
עיר בירה אמורה לרכז את מרבית מוסדות השלטון המרכזיים, מתוך רצון לקרב את השלטון לעם ואת העם לשלטון. אז עם יד על הלב – כמה מכם ביקרו אי פעם בכנסת, בית המחוקקים שלנו? כמה מכם באמת חזו מקרוב בעבודת המליאה, התארחו בבית הנשיא או אפילו קפצו לביקור בבית המשפט העליון? מבטיח לכם שלא הרבה, ובטח שלא הרבה פעמים. עכשיו רק דמיינו את משכן הכנסת בתל אביב. עם שיווק נכון וצעיר, כפי שיודעים לעשות כאן, במקום מוסד מיושן וארכאי, צעירים עוד יחלמו להיות ח”כים.
אבל עזבו רגע את הנתונים והעובדות היבשות – כל ילד יודע שבתל אביב פשוט הרבה יותר מעניין. צעירים מירושלים הודו בכך בפה מלא בפני ראש העירייה שלהם, בכתבת חדשות 2 בשבת. חיי הלילה בעיר העברית הראשונה הפכו בשנים האחרונות לשם דבר לא רק בביצה הלבנטינית שלנו, אלא בעולם כולו. תל אביב מהווה את המרכז התרבותי והכלכלי הגדול של ישראל, ובעוד מעמדה הבינלאומי של ירושלים הולך ונשחק, מעמדה של תל אביב רק מתחזק.
אין כאן שום ויכוח: העיר הזאת שייכת לנו, היא מעוצבת בדמותנו והיא מי שאנחנו – היום, לא לפני עשרות שנים. להבדיל מהבירה הפרה-היסטורית הנוכחית, המורמת מעם, תל אביב שלי מייצגת את הציונות האמיתית, הנוכחית, הרלוונטית והבועטת. היא מציגה התחדשות תרבותית, פלורליזם, קידמה ופתיחות, אל מול הסגירות החרדית והכפייה הדתית שמבצבצת לה תחת כל אבן ירושלמית.
אני אוהב את ירושלים. נוף ההרים שלה יפהפה בעיניי, אתריה העתיקים נפלאים, ורחובותיה וסמטאותיה לא פחות מקסומים. אני גם מעריך מאוד את המורשת שלה, ומכיר בחשיבותה ההיסטורית עבור העם הזה. אלא שאין לכך קשר לשאלה האם עליה להמשיך ולשמש כעיר הבירה שלנו או לא. הגיע הזמן להתקדם הלאה, להפנים את רוח התקופה ולהחליט בהתאם. דווקא ביום ירושלים מתבקש לומר זאת – הבירה האמיתית של ישראל צריכה להיות תל אביב. עיר בלי הפסקה, למדינה בלי הפסקה.
שואלים: מה מרגיז בקטע הזה? מה מפריע לנו?
2. פורשים על הרצפה את כל ההיגדים (נספח 2), ומבקשים מכל אחד לומר: אם היו נותנים לך לבחור את ירושלים כעיר בירה- מה הסיבה שבגללה היית נותן לירושלים את התואר הזה?
כל אחד אומר.
3. מדברים על זה שירושלים היא עיר הבירה שלנו בגלל זכותינו ההיסטורית עליה, בגלל ההבטחה וקדושתה לעם ישראל, ובגלל שכך הכריזה המדינה.
4. בנוסף, ירושלים היא גם נשמת האומה.
מביאים את הקטע על סינדרום ירושלים (מצורף גם בנספח 3):
סינדרום ירושלים
סינדרום ירושלים (או תסמונת ירושלים) הוא סוג נדיר יחסית של הפרעה נפשית, בה אדם הנמצא בירושלים משוכנע שיש לו כוחות אלוהיים ומשיחיים, שמוטלת עליו משימה משיחית, או שהוא התגלמותה של דמות מספרי הקודש.
תופעה זו היא מקרה של מחשבת שווא ושל שגעון גדלות, המופיעות בדרך כלל במחלות פסיכוטיות, ומובילות לעתים לצורך באשפוזו של הלוקה בה בבתי חולים לבריאות הנפש.
הלוקים בתסמונת זו הם, על פי רוב, אנשים שלקו בהפרעה נפשית פסיכוטית עוד קודם הגיעם לירושלים, וההגעה לעיר החמירה את מצבם באופן משמעותי. הלוקים מגיעים לירושלים לאחר מסע ארוך ברחבי העולם ובהגיעם אליה הם מתנהגים בכיכרות העיר ובאתרים המקודשים לדתות השונות כאילו יש להם כוחות אלוהיים ומשיחיים.
ושואלים-
למה זה קורה רק בירושלים?
מה מיוחד בירושלים שזה קורה?
מגיעים למסקנה שירושלים היא הנשמה שלנו.
5. שואלים כל אחד מה זה ירושלים בשבילו?
6. מביאים את הקטעים של הרב אבינר ושל בן גוריון, ומדברים על זה שירושלים היא לב האומה: (מצרף גם בנספח 4)
לב האומה
מדינה צריכה נשק ומשק,
מדינה צריכה שפה וארץ,
אך מעל הכל
היא צריכה לב, רוח, נשמה.
ירושלים היא לב האומה.
ירושלים היא התורה והנבואה,
הכהונה והמלכות.
לכן, הרבה יש לחשוב על ירושלים וללמוד על ירושלים,
להרגיש את ירושלים,
ולחלום על ירושלים.
כאשר אנו נפגשים עם ירושלים,
הננו נפגשים עם התוכן היותר עמוק שבאומה.
(הרב שלמה אבינר)
…
“ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולא להשקל ולהיספר,
כי אם יש לארץ נשמה – הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל.”
(דוד בן גוריון)
