קטעים לחודש אלול

חודש אלול, יתכן שאפשר להשיג הרבה אם רק נפתח עיתון ונקרא את הכותרות –

אבל נקרא נכון…

 

במקום לקרוא: “הממשלה החליטה להעלות את מחירי הלחם והמרגרינה” –

נקרא: “בראש השנה שעבר נקבע, שביום פלוני יעלו מחירי הלחם והמרגרינה”.

לא נקרא: “צרפת החליטה לספק כור אטומי לעירק” –

אלא: הקדוש ברוך הוא החליט לספק כור אטומי לעירק”.

כל מה שקורא מדי יום ביומו, נכתב ונחתם כבר בראש השנה הקודם,

ויעמוד שוב לדין בראש השנה הקרוב.

כל כותרות העיתונים של השנה הקרובה תכתבנה בראש השנה הזה בשמים,

ותתפרסמנה מאוחר יותר, בזמן האירוע.

עתה הוא הזמן למנוע כתיבת כותרות מכאיבות בשמים!

עתה הזמן לקבוע את מחיר הלחם לשנה הבאה, ואת המצב הביטחוני,

ואת מספר תאונות הדרכים, רחמנא ליצלן.

תארו לעצמכם: אדם עומד על המדרכה, ורואה ילד קטן רץ לכביש כשמכונית מתקרבת במהירות,

והאדם – עומד ומסתכל… הרי כולנו היינו מסכימים, שאדם כזה הוא אכזרי ביותר.

והנה בראש השנה יוחלט, כמה ילדים קטנים ידרסו, חס וחלילה, וכעת הוא הזמן “לקפוץ” ולהציל אותם,

על ידי תפילה שתבטל את הגזירה. הרי אם היית שם – היית עושה הכל, ואולי אפילו קופץ להצילו

תוך סכנת נפשות ממשית. וכעת, מבקשים רק שתעמוד בתפילה, שתכוון מעט יותר.

כי לאחר שהגזירה נחתמה – כבר קשה מאוד יהיה לבטלה.

 

(הרב נבנצל)

 

 

*       *       *

 

אווצ’ כואב לי?!

 

חברים יקרים, לפעמים אני רואה אנשים בחודש אלול שחושבים שהעניין עכשיו הוא להיות עצוב

ושבור לב, לעשות ‘קרעכצען’ (להתאנח) מכל החטאים שלי. יכול להיות שזה יפה, אבל משהו בתוכי

אומר לי שזוהי לא הדרך. אלא שהדרך האמיתית היא: “יגל ליבי בישועתך” – שאני ממש יודע

שהקב”ה יעזור לי לתקן את הכל, שיעזור לי להיות בן אדם חדש, להיות בן אדם יותר טוב.

 

עוד דבר מאוד חשוב: תארו לעצמכם שהעלבתי מישהו, ואני בא אליו ואומר לו: “למדתי אתמול בלילה

שאסור להעליב בן אדם, אנא, תסלח לי”. איך זה נשמע? אולי במקרה הטוב אתה נשמע נחמד, אבל

זה לא נוגע ללב. השאלה איננה אם אתה חושב שחטאת, אלא האם אכפת לך וכואב לך מזה שהעלבת

אותו? אתם יודעים מה זה יהודי ששומר שבת. אם חס וחלילה אני שוכח ומדליק אור בשבת, העניין

הוא לא אם עשיתי משהו אסור, אלא שזה כואב! פיסית, זה כואב לי. אם יכולתי לשכוח לרגע משבת קודש

– זה ממש כואב לי.

 

אתם מבינים חברים, השאלה היא כמה אכפת וכואב לך. השופר של אלול לא בא להמליך את הקב”ה,

אלא בא להגיד להקב”ה כמה זה כואב לי. כואב לי כל כך הרבה שלא עשיתי הכל מעומק ליבי. כואב לי

ממש הרבה על כל ‘עגל זהב’ שעשיתי במשך השנה.

 

אז אתם שומעים חברים, חודש אלול הוא זמן שבו אנחנו בודקים את ליבנו כמה כואב לנו כשעושים

משהו לא טוב, וכמה שמחה יש לנו כשכן עושים משהו מכל הלב. חודש אלול הוא חודש מאוד עמוק

שבו אתה מתכוון להיות בן אדם חדש.

 

(הרב קרליבך)

 

 

*       *       *

 

“אלול, זמן של התחדשות, זמן של תקווה,

הפנים נשואות אל עבר שנה חדשה העומדת בפתח

והלב רוחש תפילה לשנה טובה ומתוקה.

תקוות וצפיות מתנערות לרבצן

ומסירות מעליהן את אבק הייאוש והאכזבה,

ושוב מתעורר האומץ לומר ש”אולי הפעם”,

“אולי דווקא השנה מכל השנים,

אולי כאן תמומש משאלת הלב…”

(הרב י. שפירא)

*       *       *

 

לפני שנים רבות היה מלך, שבנה בניין בעל 200 קומות…

הוא הבטיח את ביתו היפיפייה לאדם אשר יצליח לעלות עד הקומה ה- 200,

ולנפנף לשלום לכל האנשים למטה.

אנשים רבים ניסו לעלות אך התייאשו מהר מאוד.

לאט לאט נשכח הבניין והוא עמד ריק וגלמוד.

יום אחד החליט ירחמיאל לעלות עד לקומה ה- 200 ולזכות בנסיכה היפיפייה.

לאט לאט ובשקט בשקט טיפס לו ירחמיאל במדרגות, ועלה מעלה מעלה.

הוא לקח ת’זמן, ונח גם לפעמים, אך טיפס בהתמדה.

הוא הגיע לקומה ה- 90 וכמעט התעלף מרוב מאמץ!

הוא נח יומיים, והחליט להמשיך, כאשר הגיע לקומה ה-99, הוא התייאש והחליט לפרוש,

אבל למרות הכל הוא המשיך והתאמץ ועלה לקומה ה- 100.

 

שם חכתה לו הפתעה, הוא גילה את המצאת ה- 120 –

המעלית!

הוא נכנס למעלית, והגיע בקלות לקומה ה- 200…

 

 

גם אנחנו בחודש אלול יודעים שצריכים להתקדם, אבל הבעיה היא שלא יודעים איך מתחילים.

הכל נראה כ”כ גבוה וקשה וחושבים שלא שווה בכלל לנסות.

צריכים לזכור –

להתאמץ קצת ולהתחיל מהקומות הראשונות ואז בעז”ה תבוא לנו “מעלית” מלמעלה,

ותעזור לנו לעלות.

אז שנזכה רק לעלות ולעלות!

 

 

*        *        *

 

עברה כבדה ועברות קלות / נח שמיר

 

היה היה צדיק אחד זקן, שמכובד היה מאוד על הבריות. יום יום היו באים אלי אנשים ונשים

לשמוע מפיו דברי תורה. ללמוד מדרכיו ולבקש ברכתו בצר להם. והוא היה מקבל כל אדם

בסבר פנים יפות, מקשיב ועונה לכל שואל, מאזין לכל מי שבא לשפוך את ליבו לפניו, מרגיע

ומעודד ומטיף לאהבת הבריות.

פעם באו לפניו שתי נשים, עצובה האחת ועליזה השנייה וכשהקשיבו לדיבוריו של הצדיק

על אהבת הבריות נאנחה האישה העצובה והביעה צערה על חטא כבד שחטאה לאדם

והוסיפה:

 – כבר ביקשתי סליחתו של האדם אשר גרמתי לו רעה, והוא גם סלח לי ובכל זאת אין

מצפוני נותן לי מנוח. אומנם סלח לי האדם. אך מי יודע אם סלח לי האלוקים. כבד מאוד

החטא שחטאתי.

הקשיב הישיש והחריש.

אחר כן פנה אל האישה השנייה, העליזה, ושאל: האם גם עליך רובץ איזה חטא שחטאת

לבני אדם?

לא! – ענתה.

האירו פני הישיש ואמר:

 – אשריך, ביתי, כי טהור ליבך!

אמרה לו: אין דבר מכביד על מצפוני, ברוך השם. אם חטאתי הרי אלה רק חטאים פעוטים

בלבד, עברות קלות שלא כדאי לזכור אותן. כל שכן להזכיר אותן לפניך ולגזול מזמנך היקר…

אלו הן עברות של מה בכך.

אמר הישיש לאישה הראשונה:

 – ראיתי כי נכנע לבבך לפני האלוקים, ולכן זאת עשי נא, ביתי: צאי אל מעבר לגדר הבקתה,

בקשי והביאי לי אבן גדולה ככל אשר תוכלי לשאת, כי גדול החטא אשר חטאת.

ואל השנייה פנה ואמר:

 – צאי נא שמה גם את, ביתי, וצברי אבנים קטנות, כי עברותיך קטנות היו, החטאים פעוטים,

כדבריך.

יצאו הנשים ועשו כמצוותו.

חזרה האחת והביאה אבן גדולה. והשנייה הביאה שק מלא חלוקי אבנים קטנות מן הנחל הקרוב,

כי קטנים היו חטאיה בעיניה.

העביר הישיש את עיניו העששות על פני האבן הגדולה וצרורות האבן הקטנים, שקע במחשבות ואמר:

– היטבתן לעשות, בנותיי, ועתה הואלנה והבנה את האבן הגדולה והצרורות אשר לקטתן למקומות

שמהן נלקחו וחזורנה אלי – אז אגיד לכן את דברי.

הלכו השתיים לעשות כדבריו.

הראשונה מצאה על נקלה את המקום, שממנו נלקחה האבן הגדולה והנחתה שם, ואילו השנייה

טרחה ועמלה ולא יכלה בשום אופן למצוא את המקומות שמהם נצברו כל הצרורות וחלוקי האבנים,

ולכן חזרה עם משאה.

אמר הזקן: עתה אגיד לכן את דברי.

את, הראשונה, הנחת את האבן הגדולה במקומה, כי זכרת מהיכן נלקחה, וכן גם זכרת את עוונך

הגדול, ענית את נפשך, ומצפונך לא נתן דמי לך, גם רצית את עוונך. בושת בחטאך ולא בושת

להודות עליו, ואלוקים סלך לך. ואלו את, בעלת האבנים הקטנטנות, חטאת לכאורה חטאים קלים,

פעוטים ושונים הם לא הכבידו על לבך כלל ולא הכאיבו לך ולא זכרת אותם ולא התחרטת עליהם,

גם לא תקנת עותתך ככל שבידך… ואיך יסלח לך?

סרה עליזותה של האישה השנייה, הרכינה ראשה בעצב ואחר הרימה שק צרורותיה ואמרה:

 – אכן כבדו עוונותיי הקטנים מעוונה הגדול של חברתי. האין בפיך דברי ניחומים לי. מורי ורבי.

האומנם אין סליחה וכפרה לי מאת האלוקים?

 – הוא יסלח אם יסלחו לך אלה שחטאת להם. השתדלי וזכרי מי הם ופיסי אותם ויכופר לך.

 – כדבריך אעשה – ענתה האישה – ככל שאוכל. ותודה לך, רבנו.

הודתה גם חברתה ושתיהן פרשו לביתן, כשפני האישה העצובה שמחים ועל פני האישה העליזה

נסוכה עוגמה.