מי ייתן והשנה נעשה רק טוב
מי ייתן והשנה לא נדע מכאוב
מי ייתן והשנה נבנה וניצור
מי ייתן והשנה נוסיף קצת אור
מי ייתן והשנה נתחזק ונעלה
מי ייתן והשנה משיח יתגלה
מי ייתן והשנה נחייה באחווה
מי ייתן והשנה נגשים תקווה…
מי ייתן? אנחנו ניתן!!!
כולנו ביחד בעזרת ה’
אנחנו ניתן שהכל יתגשם!!!
* * *
בכל שנה ושנה אני תמיד עסוק
כשמגיע ר”ה בדיוק
מנסה להחליט מה אני כותב
ב”שנה טובה” לאנשים שאני אוהב
חושב על כל האיחולים הנדושים מחדש
על ראש ולא זנב ועל תפוח בדבש
על “שנת שלום ושלווה והמון הצלחה”
ועל “שנת שגשוג, פריחה וצמיחה”
מתלבט אם זה בכלל חשוב –
שהשנה, איחול מקורי יהיה כתוב
ומחליט לכתוב משהו שלא כתב עוד אף אחד
אבל לא מוצא שום דבר מיוחד.
אז הנה השארתי לך ריבוע בצד
כדי שתכתבי בו – לבד לבד
את האיחול שהיית רוצה לקבל ממני באהבה
לכבוד שנת ה’תשס”ח הבאה עלינו לטובה…
בפחית ריקה – מה עושים?
אפשר לעשות 2 דברים:
לזרוק לפח כרגיל
או לעשות ממנה משהו מועיל.
בשנה נגמרת – מה עושים?
אפשר לעשות 2 דברים:
לזרוק, לשכוח לגמרי, ולהתחיל מהתחלה
או להוציא ממנה את הטוב
לקראת השנה הבאה.
אולי זה היה מהר, אולי זה היה לאט,
אך השנה הולכת ונגמרת עוד מעט.
ולפני שנתפנה אל התפוח והדבש,
רצינו לאחל לכן דבר חשוב ממש:
שתהיה לכולנו שנה טובה,
שנה של כיף והמון הצלחה,
שנה של הגשמת צפיות,
וכמובן – פעילויות בכמויות!
* * *
בראש השנה נפגשות –
מה מוזר,
שנה של אתמול
ושנה של מחר!
כל מה שעבר, חלף ונגמר,
אך הכל עוד אפשר
להתחיל ממחר…
כי נפתח דף חדש
לא ישן – משומש
לא כתוב – מקושקש
דף חלק לבן
בלי כל כתם ממש
דף חדש –
שריחו הוא כריח תפוח בדבש
דף חדש…
* * *
נגשתי אליה ופני מסמיקים
ובידי הרוטטת מחברת
“מורתי התקלקל לי…
הנה כאן, הכתמים
סלחי נא לי…תני לי אחרת”
נתנה לי מחברת יפה וחדשה
ושמה ידיה על כתפי
את ראשי המורכן ברכות היא ליטפה,
“נסי מחדש ילדתי”
ניגשתי אלי – אל ריבון עולמים
ובידי נשמתי הרוטטת
“אלי שוב קלקלתי…
הנה כאן הכתמים, סלחי לי…
אני מתחרטת”
את כל הכתמים ברכות הוא ניגב ומיד זהרה נשמתי
את ראשי המורכן בחובו הוא ליטף,
“נסי מחדש ילדתי…”
* * *
מכתב שכתב ארוס לארוסתו לרגל השנה החדשה
שנה חדשה לפנייך – תשס”ח
האם יש לך מושג קל מה עומד לקרות בה? ימים מחכים לנו מאחורי דלת נעולה ואין לנו מושג אפילו מה עומד לקרות בהם.
קחי למשל את כ”ו בשבט תשס”ח – סתם יום מהלוח, איך יראה היום הזה? ירד בו גשם אולי? הוא יהיה יום מאושר? כיצד יראו כותרות העיתונים של אותו יום? הם יהיו מרנינות? אלו בשורות אישיות הוא יביא לך?
האם ביום הזה עומדות לחול תמורות חשובות בחייך? או בחיי אחד האנשים הקרובים לך? מי יודע???
שנת תשס”ז מאחוריך, האם שערת מראש אלו מאורעות יתרחשו במהלכה?
האם העלית בדעתך, למשל, כי תוך כדי מרוצה נאבד מספר כה רב של אנשים מתוכנו?
האם בשעה שבקשת בראש השנה הקודם – “אבינו מלכנו הסר שנאת חינם מעלינו” תיארת לעצמך ששנאת חינם תדרדר עד כדי זריקת אבנים.
חשבי רגע, האם ידעת כי בתוספת כוונה יכולנו אז כולנו באומרנו את “ואוצרך הטוב לנו תפתח” למנוע אולי את בעיות הכלכלה במדינה???
על מה חשבנו בשעה שניגן שליח הציבור “הפר עצת אויבנו”?
האם הרגשנו שזה בדיוק הזמן למנוע מראש שפיכת דם יהודי?
מישהו חשב ביום המשפט שבשנת תשס”ז הכבישים יהיו צבועים בדם רב כל כך???
משום מה, בשעת הדין – דווקא כאשר כל כך זקוקים לו – מחליט הדמיון להתאבן.
נכון, כולנו השתדלנו לכוון, אך אלו מאמצי נפש היינו משקיעים אני ואת בתפילת “ונתנה תוקף” אם היינו רואים מולנו את כל המתים בשריפה ובהרג בשנה זו?
עכשיו, כשאת משחזרת את השנה הקודמת מבחינה “רוחנית” – אלו החלטות היו לך, וכמה מהם הצלחת להשיג.
אם היית צופה את ההפרעות הרוחניות האלה אז, איך היית מכוונת במילים “ורוח קודשך אל תיקח ממני”?
עכשיו, שנה חדשה לפנינו – תשס”ח
את יודעת מה יקרה בה? בשום אופן לא!
בראש השנה התשס”ח הכל ייכתב, וביום כיפור זה עתיד להיחתם.
זה עדיין לא חתום!!!
יש לנו אפשרות לתקן, למחוק, להמתיק.
אנחנו יכולים לשנות את העתיד של השנה הזאת.
אני כותב כי אני יודע שברוחך לעשות הרבה,
הרבה יותר אפילו ממה שאת חושבת.
כתיבה וחתימה טובה.
* * *
גברתי הנכבדה ,
אני קוראת בתמיהה וברוגז את כל הברכות שבהן מברכים אנשים אלו את אלו בעונה זו. כולם מצפים ממני לכל. שאני אהיה טובה, שאביא ברכה וסיפוק, ועליה ושלום, וביטחון ושגשוג- כאילו הכל תלוי בי. ואם חס וחלילה הברכות האלה לא יתגשמו אני אהיה אשמה ואותי יזכרו כמי שהיתה לא טובה.
זה לא פייר, הרי את יודעת, ולפחות חייבת לדעת, שאני כשלעצמי די ניטרלית ושהדברים לא תלויים בי ובוודאי לא רק בי! אם משהו לא ילך כשורה ואפילו אם שום דבר לא ילך כשורה, אתם תהיו אשמים לא פחות ממני. כי רוב העניינים- התפתחותם תלויה בכם. לכן נראה לי מוזר, בלתי הוגן ובלתי הגיוני שאני הנתבעת. ברצוני להודיעך ולבקשך כי תודיעי ברבים שאני ניצבת בפתח דרכי דווקא כתובעת! כתובעת ממכם להתנהג כמו שצריך, להיות חכמים וטובים, כי אם לא תהיו כאלה, אם אתם תגרמו במעשיכם להתדרדרות- אני אהיה הסובלת. שמי יוכתם ואכנס להיסטוריה מושמצת, נדונה להיות זכורה לרעה- ואף אחד לא יוכל לתקן זאת. אני דורשת מכם שיתוף פעולה כדי שהדברים יתפתחו לטוב. במקום שתצפו ממני למעשי ניסים
אני רק צירוף של הימים ושל המעשים הנעשים באותם ימים. הרי אדם אינו יכול לרצוח את הוריו ולדרוש את רחמי בית המשפט בזכות יתמותו. ובדיוק כך אין הציבור יכול שלא לעשות כלום ולבוא אלי בטענות שלא הבאתי ברכה. ברכה צומחת מעמל, מיוזמה, מיצירה, מניצול נכון של משאבים ולא מן השנה שעברה שהיא בסה”כ לוח!
אז… אולי תביאו אתם לי ברכה שגשוג וסיפוק.
תפקחו את העיניים, תפעילו שיקול דעת ותכבשו את היצר.
אנא היו טובים כדי שיגידו ששנת תשס”ח היתה טובה.
הבטיחו לי את מיקומי בהיסטוריה וייטב גם לכם.
בכל הכבוד, סומכת עליכם שנת תשס”ח
* * *
אף אני בעל תשובה
בוקר אחד קמתי ואמרתי לידידי: “על כל צעד ושעל פוגשים היום
בעלי תשובה. גם אני חפץ להיות בעל תשובה”.
ענה ידידי ואמר בחוכמה: “מה עושה בעל תשובה? מתפלל? הן
אתה מתפלל ערב, בוקר וצהריים.
מה עושה בעל תשובה? אוכל כשר? הן אתה אוכל כשר למהדרין.
מה עוד עושה? שומר שבת? הן אתה שומר שבת כמחמירים”.
וכך הלך ומנה עוד מצוות והוכיח לי שכל מה שעושה בעל תשובה,
אני עושה זאת מכבר.
נסתמו טענותיי, אבל לא נרגעתי. בליבי נשארה כמיהה גדולה
להיות גם אני בעל תשובה.
החילותי לבדוק את עצמי: נכון, אני מתפלל, אבל האם זאת תפילה אמיתית הבוקעת ממעמקי הלב. בלהט, מתוך צימאון לאל-חי?
אמת, אני קורא קריאת שמע 3, 4 פעמים ביום אולם האם אני חש בתוכי הבדל בין הקריאה ואחריה? האם אני מרגיש שקבלתי על
עול מלכות שמים? אכן אני שומר שבת. אך האם מתחולל בי זעזוע
עם כניסת השבת? כלום משיר אני מעלי את קליפת החולין ומשיר מאחורי את טרדות ששת ימי המעשה? הנכנס אני להתעלות רוחנית.
יום שכולו שבת מנוחה?
וכך עברתי ממצווה למצווה ונוכחתי לדעת שצודק ידידי: אני מקיים!
אך לאמתו של דבר אני צודק לא פחות ממנו , השלמות ממני והלאה.
ויש איפה הצדקה בהחלט להיות בעל תשובה.
אבל כאן מתחילים הקשיים.
הבא מרחוק, מחוץ לתחום, יש לו מסלול זינוק לעיתים בקפיצה אחת הוא מגיע אל פסגת ההר. ואילו אני מטפס כבר שנים על גבי ההר.
אפשרות זינוק – אין. וכמה קשה לי כל צעד נוסף כלפי מעלה…
ולא זו בלבד: הבא מרחוק זוכה למעמד של בעל תשובה, כולם מקרבים, כולם מעודדים, כולם מסבירים פנים. אף יש מוסדות מיוחדים
המוכנים לעמוד לימינו בעצה והדרכה. לעיתים אף זוכה לכתבה בעיתון.
ואילו אני אם אכריז מחר שהחלטתי להיות בעל תשובה, ימשכו שכני בכתפיהם או שמא יחשבו שבנתי נסתתרה חלילה. מי שמע שדתי הופך לבעל תשובה?
אמרתי לעצמי שאין לי ברירה אלא להעלים את הדבר מכולם.
יישאר זה סוד כמוס ביני ובין בורא העולמים!
* * *
עוד ממרחק כבר היה נראה שמשהו כאן מוזר, הילד הזה שעמד לבדו על שפת הים לא היה נראה בודד הוא נעץ מבטו באופק הכחול בידו החזיק מקל ופיסת בד. התרכז בגלי הים ולא זז “ילד” פניתי אליו “אתה צריך עזרה? מה אתה עושה כאן?” הוא הביט בי בעיניו היפות בפליאה “מה אני עושה כאן? אני מחכה לאוניה שתעבור”. חייכתי למשמע תשובתו, “האוניות עוברות רחוק מאוד מהחוף, ילד ובקושי תראה אותן ובכלל, בשביל מה לך לחכות לאוניה?” שאלתי אותו.
אני אנופף לרב החובל בדגל שלי”, השיב הילד הקטן והראה את הדגל שבידיו. “רב החובל יראה אותי במשקפת שלו וינופף לי בחזרה מהאוניה”, אמר בהתלהבות “חה,חה,חה” לא התאפקתי מלצחוק, “מה פתאום שהוא יסתכל במשקפת שלו דווקא עכשיו ודווקא למקום הזה, ולמה אתה חושב שיהיה לו אכפת מהנפנוף הקטן שלך בדגל ושהוא ישיב לך נפנוף מהאונייה?”
“וודאי שאני בטוח בזה” השיב הילד בפנים צוחקות, “אני בטוח בזה כי רב החובל זה אבא שלי “.
* * *
תמיד יש מה לתקן…
הסוכצ’ובר הקדוש היה חותנו של הרבי מקוצק. הוא היה אחד מגדולי הגאונים באלף השנים האחרונות או אולי בכל ההיסטוריה היהודית. כאשר היה בן שנתיים, אביו היה מתעורר ב- 2:00 בלילה ולומד עם התלמידים שלו. האבא של הסוכצ’ובר היה גאון גדול, ובטח התלמידים שלו היו גם גאונים גדולים. הילד הקטן בעריסה היה מתעורר ומקשיב ללימוד. אבא שלו היה שואל שאלה ומחכה עד שמישהו יענה. אם אף אחד לא היה עונה אז התינוק היה אומר: “הי, אבא, בא הנה, אני רוצה לענות לך את התשובה”.
כשהיה בר מצווה, נהיה חותנו של הרבי מקוצק, ובגיל 14 חלה במחלה קשה. אביו נכנס לרבי מקוצק וביקש ממנו שיתפלל עבור החתן שלו. “רבי, תתפלל עבור בני, אין אדם בעולם שלמד כ”כ הרבה, הוא רק בן 14 ויודע את התורה כולה.
הרבי מקוצק ענה: “אך, לזאת אתה קורא לימוד?” כל מה שהאבא שיבח אותו, הקוצקר ביטל. הוא ניסה בכל כוחו לשכנע את הרבי מקוצק שהבן שלו כ”כ מיוחד, ובסופו של דבר הרי הוא החתן של הקוצקר עצמו. האבא לא הצליח להבין מה זה היה. הנס הגדול קרה, לאחר מס’ ימים הילד נרפא. האבא אמר לבנו: “אני לא מבין את החתן שלך, ביקשתי ממנו שיתפלל עבורך ושבחתי אותך, שבאמת מגיע שיקרה לך נס, והחותן שלך ביטל את דברי”. אז הסוכצ’ובר ענה: “געוואלט, איך שהחותן שלי קדוש, געוואלט כמה שהוא עמוק. האם אינך מבין? אני באתי לעולם כדי ללמוד ואתה אמרת שלמדי כבר כל מה שהייתי צריך. אם כן, הרי אני יכול כבר לעזוב את העולם הזה, אז חותני צעק – “מה? – לזה אתה קורא לימוד? זה נקרא לימוד? הוא עוד לא עשה כלום”.
(הרב קרליבך)
אנחנו נמצאים בעולם כי יש לנו עוד מה לתקן…
לפני יוה”כ הקב”ה נתן לנו הזדמנות נוספת לתקן ולשפר אז בוא וננצל אותה לתקן את מה שצריך תיקון…
* * *
כמעט תאונת דרכים
נסעתי פעם במכוניתי, ונאלצתי לעבור דרך סמטה צרה. תוך כדי נסיעה מהירה, ממש ב”נס”, ברגע האחרון הצלחתי לעצור את רכבי ליד חבורת פרחחים שעמדו ושוחחו באמצע הסמטה וחסמו את דרכי. קול חריקת הבלמים והעובדה שכמעט ונדרסו על ידי, לא החרידו אותם. הם פטפטו בשלהם. צפרתי להזיזם, הם בשלהם. צפרתי עוד ועוד, הם בשאננותם. חשבתי ברוגזי – הכיצד? הרי כמעט ונדרסו ממש, ועתה הם שומעים את צפירותיי, ואף על פי כן? לבסוף נעתר אחד מהם להקדיש תשומת לב לנוכחותי ולצפירותיי, פנה אלי ואמר בביטול: טוב, די, שמענו, שמענו! חמתי עלתה בי, הנשמע כדבר הזה? אדם עומד בפני אפשרות ריאלית של מוות, ניצל בנס, שומע צפירות שנועדו להזיזו ממקומו לבל יידרס, והוא עוד מגיב: שמעתי, שמעתי?
מיד עלה בי הרהור שני: וכי אני טוב מהם, וכי שונה התנהגותי מהתנהגותם? עומד אני בראש השנה, ביום הדין בו נחרץ גורלי – “מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו, מי בחרב, מי באש, מי בחניקה, מי ייטרף…” – שומע אני את צפירות השופר הנועדות להזיז אותי ממקומי, ממעמדי, ממצבי – לקום, לזוז, לפעול, לשנות, לרדת מהדרך בה אני עומד ומסתכן. מאה תקיעות – צפירות – אזהרה אני שומע. ומה תגובתי במשך כל השנה שאחריה? לא כלום. שמעתי, שמעתי את התקיעות. אפשר שאדון אחרי התפילה איך היה התוקע והאם התקיעות היו מוצלחות, ואמשיך לעמוד באותה סמטה צרה כל השנה. לפטפט על דא ועל הא, ולא לחוש בסכנה, לא לזוז מהדרך, לא להינצל.
* * *
פן תעירו ופן תעוררו…
הגה”צ רבי יצחק אלחנן ולדשטיין זצ”ל סיפר בימי אלול – לא משל, אלא מעשה שהיה! בעירו פרצה שריפה, באישון לילה, בבית מגורים. הכל התעוררו ונסו על נפשם, ולפתע נזכרה האמא כי שכחו בבית ילדה אחת, ישנה. היא רצה הביתה, אבל האש השתוללה וחסמה את דרכה. רצה האם אל מתחת לחלון של ביתה, וצעקה: “קומי התעוררי הצילי את עצמך! קומי, ביתי, אני אתפסך בזרועותיי חושי האש משתוללת!”
ומבעד ללהבות נשמע קולה המנומנם של הילדה: “הניחי לי אמא, אני רוצה להמשיך ולישון!” “התעוררי!” זעקה האם בשארית כוחותיה, “מהר הצילי את עצמך מבעוד מועד, תישני אחר כך!” והילדה ענתה מנומנמת: “לא, אמא, אני רוצה לישון עכשיו”…
והאש התגברה והילדה אבדה…
הנמשל כה נורא, כה נוקב. השופר של אלול מחריד ומקיץ והאדם עונה: “הניחו לי אני רוצה להמשיך ולישון…” עד שהזמן יחלוף, והנה היום בא – “היום דא ראש השנה” כמו שאמרו בזוהר הקדוש – “בוער כתנור”…
(תורת יצחק)
* * *
קול גלגלי העגלה נשמע בכפר למרחוק. היהודים שלא היו רגילים לראות בכפרם הנידח עגלות של ממש, התקבצו ובאו לראות מי האורח שהגיע. אחד הנוסעים, בחור צעיר, קפץ מהעגלה ואמר לכל הנוכחים, כי בעגלה יושב לא אחר מאשר הבל שם טוב הקדוש, שמתלבט האם להישאר בכפרם ליום בכיפורים שחל בעוד מספר ימים. לפני שיחליט האם להישאר או לא, מבקש הבעש”ט להיפגש עם גבאי בית הכנסת. הגבאים הוזעקו מיד למקום ונעמדו בדחילו ורחמו לפני הבעש”ט, שביקש מהם לספר לו על אופן תפילת שליח הציבור של העיירה, ביום הכיפורים. הם סיפרו לו את כל הפרטים, ובין היתר אמרו כי את הוידוי הש”ץ מזמר בניגון שמח במיוחד. כששמע זאת הבעש”ט ביקש מהם לקרוא לש”ץ, וכשהגיע שאלו לפשר העניין. הש”ץ בלב הומה מהתרגשות אמר: “בזמן שאני אומר את הוידוי, רואה אני בעיני רוחי את עבד המלך, שמנקה את חדר האוכל שהתלכלך אחר שאכלו בו משרתי המלך את ארוחתם. אין ספק כי העבד שיודע שהמלך צריך לבוא, מנקה בשמחה רבה את כל הלכלוך, מרוב אהבתו למלך. כך גם אני, בזמן הוידוי אני שמח על כך שאני זוכה לנקות את עצמי מהלכלוך לכבודו של המלך”. ענה הבעש”ט: “עם זאת כוונתך בשמחתך, אזי אשאר פה לשבות ביום הקדוש”.
* * *
אחוז שרעפים ישב הקדוש ר’ חיים מצאנז על כיסאו. החסידים היו רגילים למראה זה, שחזר על עצמו מידי ערב לאחר שסיים להדליק נרות חנוכה. אבל הערב היה שונה, מספר דקות קודם לכן התעלף בנו של הרבי, ר’ ברוך, והחשש לשלמה היה מרובה. כולם מלמלו תהילים בכוונה עצומה, אבל לא העזו להפריע לרבם הקדוש בשעות קדושות אלו. לאחר שעה קלה חזר ר’ ברוך, בנו של הרבי, כשהוא הולך על רגליו ונראה היה שברוך ה’ חזר לעצמו. בגדיו היו רטובים לחלוטין מהמים הרבים ששפכו עליו בזמן עילופו על מנת שיתעורר. לאחר זמן מה הרבי ננער והתחיל לשיר “מעוז צור” במנגינה מתוקה, עד שלפתע הבחין כי בנו, ר’ ברוך, רטוב כולו.
לשאלתו סיפר בנו את אשר קרה. הרבי ששמע זאת שאל את בנו: “האם רגע לפני שהתעלפת התוודת? דע לך, כי בצעירותי קרה לי פעמים רבות שחשתי ברע ולפעמים אפילו התעלפתי, אולם תמיד הקפדתי מאוד, רגע אחד לפני שאיבדתי את הכרתי, להתוודות על עוונותיי, כי מי יודע אם אזכה לקום…”
* * *
אחרי החגים – ימים של שגרה…
השעה קרובה לחצות. אני עומדת מעבר לדלת. רחש נשימה רך עולה מחדר הילדים ומפר את דממת הפרוזדור החשוך. אי שם בעיר, אחייני שקועים אף הם בשינה. כך גם הורי, שטלפנו לפני שעה לאחל לי לילה טוב. ובעומדי כאן בפרוזדור, באור המעומעם, נטועה אני במקומי ללא רצון לזוז. רוצה רק להתענג על שלוות הרגע. ליהנות ממנוחת הנפש שלי. ממנוחת הנפש לאחר יום שהחל כשגרה, ונסתיים כשגרה.
בשלוות הרגע האופפת אותי, חשה אני דחף לומר “שהחיינו”, הברכה בה אנו מביעים לבורא העולם את תודתנו על החיים, על שהגענו עד הלום. ברכה הנאמרת בחגים, ובאירועים משמחים אחרים.
בלבי, יום זה היה יום מיוחד מכיוון שהיה כה שגרתי, דומה כל כך לימים אחרים.
היום, כתמיד, התעוררו הילדים בבוקר, יצאו ללימודיהם, ושבו הביתה. כך היה גם לגבי הורי. הם יצאו לעסקיהם ושבו הביתה. היום, בעצם, כל אלה שחייהם וענייניהם שלובים כל כך בשלי, שקיומם וקיומי קשורים בקשר עמוק כל כך, על כולם עבר יום ככל הימים.
היום, תודה לא-ל, לא היתה שיחת טלפון בהולה, צופרים לא צפרו בהיסטריה מטורפת, שוטר עגום פנים לא דפק בדלתי. לגבי, היום, לא היתה פריכת ידיים דאוגה ברדת חשיכה. לא היו פסיעות חרדות בפרוזדורים אפופי דממה וסטריליים. לא קריעת בגדים מיוסרת של קבלת הדין. על כל אלה, מוצאת אני לוחשת בלבי בחום: “שהחיינו”, מביעה תודתי הכנה לה’ על שהגיעני לרגע מיוחד זה”: ערבו של יום חסר אירועים.
אני יודעת שאי שם בנתיב החיים, יבואו אולי שרישום ינפץ את חדגוניות חיי, את שלוות הווייתי. יבואו אולי ימים שטופי דמעות הפורקות משא של חולי, של צער, של ייסורים שיפרו את מנוחת נפשי למשך שבועות או שנים.
אבל עכשיו, ברגע זה, הכל כה טוב ואני נאחזת ברגעים חסרי אירוע אלה, ברסיסי רגעים שבחדגוניותם ודמיונם זה לזה- כמתנת אלו-ה הם לי.
ובאותו עתיד של לילות חשוכים ומיוסרים, לפחות לא תהיה חרטה, לא יהיה מפח נפש על שלא התענגתי על שהיה כשהיה. כי אותם זיכרונות על ברכת שהחיינו חרישית בפרוזדור עמום, הם הם שיביאו נוחם ללבי ומרגוע לנפש מיוסרת…
(מאת שריל רוט קופפר מטורונטו)
* * *
אחרי החגים
עד אתמול יכולנו להיות
שלווים ובלתי מודאגים.
עד אתמול יכולנו לדחות
הכל אחרי החגים.
כל המשימות הקשות
חובות מכל הסוגים.
מטלות, הבטחות, תוכניות –
הכל אחרי החגים.
הווה ללא חששות
דבר, שופר, אתרוגים
המחר רחוק לא מושג,
העתיד – אחרי החגים
תחת כל עץ רענן
על חופים מדשאות ופלגים
מה יהיה? – אחרי החגים
איך נחיה? – אחרי החגים
מה יקרה? – אחרי החגים
ימים שנראו בתשרי
רחוקים ובלתי מושגים
אך אויה…
את סוכת השלום פירקנו
עד למסמר האחרון
את התורה החזרנו
למקומה הטבוע בארון
חצינו את יום הגשר
יום השבת גם עבר
אחרי החגים הגיע
וצריך לפרוע השטר
הימים שוב קודרים ונוגים
נחמת השוטים תמה
זהו…
אחרי החגים
