תורת חיים – מה ה’ אלוקיך שואל מעמך? (פעולה)

 

מתאים ל:  שבת, יום חול

מטרות

החניכות יבינו שכשאנחנו מדברים על הרמת דגל התורה, כוונתנו היא לשאול בכל יום מה הקב”ה מצפה מאיתנו.

עזרים:

• כרטיסים שעליהם כתובים מקצועות ותפקידים (נספח 1)
• פתקי ממו / שוקולד צ’יפס
• כדור (לבחירה)
• קטע “הגיבורים שלי” / הרב אייל ורד (נספח 2)

 

 

מהלך הפעולה:

השליחות האישית. מעצם זה שאנחנו יהודיות, יש לכל אחת מאתנו תפקיד ייחודי בעולם והיא צריכה לחפשו ולמלאו. בתור “אריאלניקיות” – עלינו לברר גם את תפקידנו בתנועה.

 

נפזר על הרצפה כרטיסים שכתובים עליהם מקצועות ותפקידים שונים כגון: מורה , רב ראשי, מדריכה בסניף, רכזת חב”ב, ממציא חברת apple, חייל, מנקה רחובות, ממציא האנטיביוטיקה, “גרעיניסטית”, רופא, צייר, זמרת, מתנדבת במועדונית, אימא (נספח 1), ניתן לכל אחת מהחניכות 5 פתקי ממו / שוקולד צ’יפס וכד’ ונגיד להן להסתובב בחדר. נבקש מהחניכות להניח את הפתקים שבידיהן על הדברים שלדעתן הם הכי חשובים או תורמים לעולם וכו’.

נחזור למקומות ונסדר את הכרטיסים לפי הדירוג של הבנות. יחד עם החניכות נגיע למסקנה שמה שמשנה היא ההבנה שזו השליחות שלי. בעולם זקוקים גם לרופאים, גם לרבנים, גם לעובדי הייטק, גם למדריכות, גם ל”גרעיניסטיות” וגם למנקי רחובות. אדם צריך לפעול מתוך חיפוש השליחות שלו, מתוך הבנה שהוא נולד עם תפקיד ועליו למלאו במהלך חייו.

נדבר עם החניכות על התרומה שלהן לשבט בכלל ובפרויקט ארז, על האחריות שלהן לסניף בתור השבט הבוגר: יש לנו משימה בתור שבט, יש לנו משימה בתור סניף בעיר או ביישוב שלנו.

איך אפשר למצוא את השליחות שלנו? בהתבוננות אישית, לימוד תורה, התייעצות עם אנשים, ניסוי וגילוי במה אני טובה.

 

נעשה סבב בין החניכות. נבקש מכל אחת לומר תכונה טובה שיש בה שבעזרתה היא יכולה לתרום בעולם (אפשר לדייק – לתרום לשבט / לסניף / לעיר שלי).

אפשרות ארוכה יותר: נעשה שני סבבים בין החניכות. בראשון, כל אחת תגיד תכונה טובה או כוח של מישהי אחרת, ובשני כל אחת תגיד תכונה טובה או כוח שיש בה. נגלה שהסבב האחרון הרבה יותר קשה לנו.

 

בשבט אקטיבי יותר אפשר לעשות את הסבב דרך משחק בכדור: כל חניכה תזרוק את הכדור לבת אחרת בזמן שהיא אומרת את שם החניכה ותכונה שדרכה היא יכולה לתרום לעולם. בסבב השני כל בת תזרוק את הכדור לבת אחרת ותגיד תכונה שדרכה היא בעצמה יכולה לתרום לעולם.

 

נסביר לחניכות: כדי לתרום לעולם, למלא את השליחות שלי, הדבר הראשון שאני צריכה הוא להכיר את עצמי, את הכוחות שיש בי – מתוך ענווה גדולה, הודיה לה’ שנתן לי אותם וההבנה שהם מחייבים אותי. אחר כך אני צריכה לדעת לכוון אותם לפי דרך התורה. אפשר לקחת כל כוח לכיוונים רבים, והתורה מדריכה אותנו כיצד לייעל את כוחותינו למקומות חיוביים.

 

דבקות במטרה- לאחר שגילינו מהי השליחות שלנו, אנחנו צריכות לדבוק בה ולעשות אותה, גם אם קשה לנו.

 

נשחק “פלונטר”: נסתדר במעגל. כשהמדריכה תגיד “פלונטר” – כל אחת תתקדם לתוך המעגל ותתפוס בכל אחת מידיה יד של מישהי אחרת, לא מי שלידה. לאחר מכן ננסה להסתדר בחזרה במעגל רגיל ומסודר – בלי לשחרר ידיים. זה אפשרי! רמז- כדי לשחרר את הידיים, על החניכות להתכופף מתחת לחניכות אחרות, להסתובב במקומן, לדלג מעל חניכות אחרות וכו’…

אחרי שגילינו מהי המשימה שלנו, נוכל לצאת לדרך. פעמים רבות קשה להתמיד במשימה, וכדי להצליח אנחנו ממש חייבות לצייר לנו בראש את המטרה (במקרה שלנו – להסתדר במעגל מסודר; כולנו ידענו איך זה צריך להיראות בסוף), וכך לשאוב כוח ולהמשיך ללכת לשם. בנוסף, ההצלחה פה נבעה מכך שכל הבנות היו שותפות, הן לא נשברו מהקשיים ולא פרשו. אם מישהי הייתה מתייאשת – המעגל היה נפתח. כך גם בחיים שלנו: יש התמודדויות שנראות לנו שוליות וויתורים שנראים לנו לא משמעותיים, אך כשזוכרים שההצלחה מורכבת מהמון מעשים ומאמצים קטנים – מייחסים לכל אחד את החשיבות שלו, ובעז”ה מצליחים.

 

 

התורה מכוונת אותנו והיא מקור של כוח בשליחות.

 

נקרא את הקטע “הגיבורים שלי” / הרב אייל ורד (נספח 2).

 

 

הגיבורים שלי / הרב אייל ורד

פעם, לפני הרבה שנים, בתקופה שבה לא החליפו עבודה כל שנתיים, רכב כל חודשיים ופלאפון כל יומיים, היו מסתובבים בינינו המון גיבורים. גיבורים שקטים.

הגיבורים האלו לא עשו מעשה הרואי, ושמעם לא הלך לפניהם. הם היו גיבורי ההתמדה.

למשל המורה, כן כן, המורה הזה הקצת מיושן, שכבר ארבעים שנה בתוך המערכת, רציני, משקיע, נותן את מה שיכול ולא מבין למה מתכוונים הצעירים שמדברים כל הזמן על שחיקה.

או הפקיד, שמגיע בדייקנות כל יום למקום עבודתו, עושה מלאכתו אמונה, ישר, דייקן, ולא מבין מדוע כל היום כולם מתחלפים סביבו ואיש לא מוצא מנוח.

גם נהג האוטובוס, שכבר שנים נוסע על אותו קו, מכיר את נוסעיו, ושואל בשלומם, לחלק הוא אפילו הוזמן לשמחות, יום יום, עולה באותה שעה ויורד באותה שעה, ומתקשה להבין למה כולם צופרים לו מאחור ולאן הם ממהרים.

ואפילו תלמיד הישיבה – שישב ולמד בהתמדה, בשקידה, יום אחרי יום, ודף אחרי דף, זה שהבין שבניין גדול נבנה מאלפי לבנים, אפורות, מרובעות, אפילו די דומות. הוא פשוט ישב ולמד, לא חיפש להיות מיוחד, להבריק באיזו המצאה ייחודית, להיות שייך למשהו שעוד לא עשו. לא, דווקא טוב לו במה שכבר עשו לפניו. אחרים עשו, הוא עדיין לא, עכשיו תורו לבנות את הבניין שלו. בהתמדה, בעקשנות, יום יום.

וכן, גם החייל – זה החפ”ש, שנשאר ברובאית ולא יצא לקורס מפקדים, והוא כבר שלוש שנים עושה אותו דבר, אימון-קו-אימון-קו, יום יום, שימון שמירה, כל שבוע טיפול שבועי, והוא ממשיך, מתמיד, עושה מלאכתו בשקט. אף אחד לא שומע עליו, איש לא מהלל אותו, אבל הוא הצבא, עליו ועל שכמותו הכול עומד.

הגיבורים השקטים האלו הם הגיבורים שלי. הם אלו שממלאים את המציאות, בין הברקה אחת לחברתה. הם ימי החול בין החגים. הם אפורים, פשוטים, ולא בולטים, הם גיבורים.

כי אתם מבינים, עולת תמיד, זו שמוקרבת כל יום, שנעשית כל יום, בשקט, אבל בלי לוותר, יש לה מעלה מיוחדת. יש לה את הגבורה שלה. שמירת הלשון היומיומית, שמירת העיניים כל פעם מחדש, העלייה החמש מאות שמונים ושתיים לעמדת השמירה, שגם אותה הוא עושה ברצינות, החזרה הרוטינית על שניים מקרא ואחד תרגום כל שבת, והפסוקים כבר מוכרים כל כך. ההתחלה כל פעם מחדש בעבודת ה’, לאחר עוד כישלון צורב.

ויום יבוא, וכל הגיבורים האלו יוזמנו לקדמת הבמה, בגדיהם פשוטים ואין דרגות על כתפיהם, מבוכה על פניהם, שהרי מעולם הם לא התבלטו, וכולנו נאמר להם תודה. תודה על ההתמדה, על העקשנות, על הגבורה, על זה שהיה מי שחי את החיים ולא חיפש כותרות, אלא פשוט היה.

הגיבורים שלי לא יודעים שהם כאלו. הם לא מחפשים את הגבורה החד פעמית, זו הדורשת ריכוז מאמץ, אך מסתיימת מהר, אלא הם מתגברים כארי, יום יום, לעבודתו יתברך.

 

ההצלחה בחיים, הגבורה האמתית, השליחות האמתית שלנו – מורכבת מהשקעה בדברים הקטנים, בכל מצווה ומצווה: תפילה בבוקר, כיבוד הורים וכו’. כך בעז”ה החיים שלנו יהיו מלאים ונכונים, חיים של שליחה אמתית!