“שלא תשכחו את המתים”
חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה.
רוצה אני לבקשכם, שלא תשכחו את המתים.
רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו רוצה אני שתקימו יד לנו,
מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו,
פסל – לא משיש, ולא מאבן, אלא ממעשים טובים.
כי אני מאמינה באמונה שלמה,
שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם, ולילדכם, עתיד טוב יותר.
* * *
על אף פעולתה הבלתי נלאית של מכונת ההשמדה סביבם
הצליחו אלפי ילדים להינצל.
ילדים שמצאו מחסה בבתים של אנשים בעלי מצפון ומוסר.
חסידי אומות העולם או אומצו בידיהם.
ילדים שהוחבאו במנזרים.
ששרדו יחידים ביערות ובכפרים.
נרדפים משוטטים כחיות בר.
ילדים נאלצו לשבת בדממה ארוכה מבלי שיוכלו להוציא מפיהם קול צחוק ולא קול בכי חודשים ארוכים.
לילדים אלה ששרדו הייתה חשיבה לזהותם היהודית.
לחברה ולאמונה בחיים ובאדם רצופה פחדים ומשברים.
אך ילדים רבים, רבים כל כך.
נחרץ גורלם ולא נשאר איש שיבכה את מותם.
ולא נותר זכר לחייהם ולמותם.
* * *
היהודי הוא ייצור מיוחד,
כל השליטים וכל האומות:
הצליבוהו, הציקוהו, עשקוהו,
רדפוהו, רמסוהו, טבחוהו,
שרפוהו והוקיעוהו –
ולמרות כל אלה,
עדיין הוא חיי וקיים!
