משל רועה הצאן

על גבעה אחת, ניגן לו רועה צאן בחלילו האהוב. המנגינה היתה שובת לב. כל הכבשים נמשכו בחבלי המנגינה וצעדו אחרי הרועה. מנגינות החליל החיו את נפש הרועה והוא לא עזב את חלילו.

יום אחד, הרועה התרשל בניגונו, והוא איבד את החליל, והחליל נשכח באחד השדות בדרך.

למרות החיפושים הרבים, לא נמצא החליל, אך במקומו נמצא חליל חדש. הרועה ניסה את חלילו החדש, אך למרבה האכזבה הוא גילה שבחליל החדש חסרים חורים, ואי אפשר לנגן איתו את המנגינות המקסימות שאותן הרועה אהב כל כך לנגן. הרועה שקע בייאוש עמוק, ולא ידע כיצד יעודד את נפשו.

עברו הימים, והרועה התחיל להתרגל לחליל החדש. הוא למד להסתפק במעט החורים שהיו בחליל, ולמד מנגינות חדשות. המנגינות אומנם היו פחות יפות, והכבשים כבר לא נמשכו אחריהן, אבל זה מה שהיה, והרועה למד לאהוב אותן כמו שהן…

עד היום הרועה מנגן לעצמו מנגינות פשוטות עם חלילו הפשוט. הוא כבר לא מחפש את חלילו הקודם, הוא כבר התרגל לחליל החדש.

אם הרועה לא היה שוכח את הימים הטובים ההם, בהם היה מנגן בחליל הישן, וכל העדר אחריו, הוא היה ממשיך לחפש את החליל הישן, ואולי היה מוצאו. אבל כעת, אין סיכוי שאמצא את החליל, מכיוון שאינו מחפש כלל…

הסיפור הזה הוא משל…

הרועה הוא עמ"י, החורים בחליל הם תרי"ג מצוות, המנגינה המתנגנת בחליל הוא מנגינת החיים של עמ"י, הכבשים הם אומות העולם.

כשביהמ"ק היה קיים, עמ"י יכול לקיים את כל תרי"ג מצוות. כל מצווה היא כמו חור בחליל. כשכל החורים בחליל היו קיימים, המנגינות היו נפלאות ומיוחדות ואפילו כל העמים נמשכו אחריהן. לעמ"י היה טוב במצב הזה. הוא הרגיש חיים של שלמות.

ברגע שעמ"י התחיל לקיים מצוות ברפיון ובזלזול נחרב ביהמ"ק ועמ"י כבר לא יכל לקיים את כל המצוות בשלמות. החליל החדש היה עם פחות חורים, והמנגינה יצאה מקוטעת ומזוייפת, ולכן בהתחלה היה ייאוש והאנשים חשבו שכבר לא יוכלו עבוד את ה'.

אבל – לאט לאט, הם התרגלו למצב החדש ולמדו לחיות איתו.

המנגינה המזוייפת כבר לא כ"כ צרמה להם.

ואנחנו- היום, ממשיכים עם החליל החדש ומנגנים לעצמנו שברי מנגינות בלי לחוש בחיסרון ובחוסר השלמות של מציאות בית המקדש.