ליל תשעה באב תשע”ו. לילה מכונן. מהלילה אנו מנסים להרגיל את בננו ללכת לישון לבד. הוא כבר ילד גדול, בן שנה! הגיע הזמן להתקדם. הוא צריך להתחיל להרדם גם בלי שאבא ואמא יהיו איתו בחדר עד שאשמורות עיניו ייעצמו. “לילה טוב”, חיבוק ונשיקה, ובאמת לילה טוב. לבד לבד.
נשימה עמוקה, ועשינו את זה. וכצפוי – הוא בכה וייבב ויילל וצרח ושפך שם ים של כוחות וגם קצת דמעות. וזה לא היה פשוט לצאת מהחדר ולשמוע את הבכי הנעלב עולה מהמיטה, אבל הלב יודע והשכל מבין שזה מה שטוב לילד. הוא צריך לדעת להצליח לישון לבד. בשבילו! ונכון, לעלות שלב זה לא תמיד פשוט, אבל ככה מתקדמים בחיים. והוא יהיה גיבור והוא יצליח.
ובסוף, בתום התמודדות של תשעים דקות, עם שני צדדים ונצחון משותף, הילד נרדם.
לא יודע מה היו חלומותיו בליל אמש, אבל במחשבות שעברו לי בלב בעקבות האירוע אני יכול לשתף.
תשעה באב. בדד בדד. הכאב מפלח הלב של הרעיה שדודהּ טבח ולא חמל. נכון, היא זו שבגדה, “נחנו פשענו ומרינו”. אבל “אתה – לא סלחת”. ואם בסתר לב קיננה לה ציפיה סמויה שהוא יעביר על הכל, וייתן לה להמשיך את חייה בטוב ושנותיה בנעימים, אז כשהציפיה התפוצצה לה בחודם של כידוני האויב, דם לבה כמים נשפך.
יום שחור משחור. קריסה שלמה של כל המערכת. מראשי העם ושופטיו, ועד לשונו של אחרון הילדים שדבקה בצמא. הכל התפורר לרסיסים דוקרים. מרוּם המעלה, לשפל המדרגה. מכוכבי השמים לעפר הארץ, תחת כפות רגלי הקלגסים, שמועכים בסיבוב עם העקב.
אבל כל זה איננו שווה לשאלת השאלות, אשר במסתרים תנקר: “ואיך תאמר דוד אהבתני”?! ושמא תמה האהבה?! ובשנאת ה’ אותנו עשה לנו את כל אלה?!
והאמת, שהשאלה הזו נשאלת גם בצורה פרטנית, על ידי, כשמופיעות להן אי אלו נקודות שחורות ומציקות בחיי התותים שלי. לפעמים קטנות יותר, לפעמים כואבות ממש.
אוהב, או שונא?
ובלילה האחרון קיבלתי תשובה מוחשית. היא עלתה בהרבה דם, יזע ודמעות (של הילד. ליתר דיוק, לא כולל דם…), אבל היא היתה שווה את הכל.
הורה שפחות אכפת לו, עושה מה שנוח. הורה שבאמת אוהב, עושה מה שטוב.
בתשעה באב, עברנו שלב. בית המקדש נחרב כי זמנו של הבית הבא הגיע. השלב הקודם בקשר, מוצה. זה כואב להיפרד ממנו, אבל אי אפשר להישאר תקועים במצב חלקי. לא נוכל להסתפק בפחות מקשר שלם ומלא עם אלוקים – קשר עליון כזה שלא היה כמותו, קשר שיתבטא ויופיע בבית השלישי. “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון”.
אך מתי ייבנה הבית השלישי?
ברגע ששאלנו את השאלה הזו. וגם כעת, וכעת, ולפני שעה, ועוד יומיים. בכל רגע הוא הולך ונבנה. גם אם מבחינה פיזית הוא עוד לא ניצב בתוכנו, מבחינה רוחנית הוא מוקם כל העת בתוכנו. מצבנו הרוחני הוא חומר הבניין של הבית הזה, וכשנגיע למצב שבו הבית יהיה שלם (ועוד יותר מזה – מאוחד, עיין ערך אהבת חינם…), גם הבית הפיזי יגיע.
וכל הוספה והתקדמות – ברוחניות בכלל, ובדרישת המקדש ואהבת ישראל בפרט – מקרבת את היום הטוב ומלא העונג הזה. ויש בעולם הזה עם שלם שלא יכול להרדם כשהשכינה עדיין בדד. הוא לא שוקט על שמריו וכל הזמן מוסיף ומתפתח עוד ועוד, בתחומים וברמות שונות של התקדמות. אפילו אם הוא לא קורא לפרוייקט הזה “בדרך לבית שלישי”.
היום בו יופיע בית המקדש הפיזי, קרוב מתמיד. וכשהוא יופיע, תשעה באב יהפוך לששון ושמחה. כי ב”מועד” הזה התחיל בעצם הבית השלישי. ביום הזה נפתח השביל שהופך לדרך שבה יבוא גואל. גם אם בכאב עצום, ובליווי חבלי לידה. גם אם בייסורים של אהבה.
וכנראה שרק כשהוא יבוא, נבין באמת שזה היה שווה את הכל.
