למלאכים של היום אין טבעת לבנה מעל הראש,
יש להם קסדה.
הם לא לבנים, צחורים כשלג,
הם לבושים חאקי.
לא תראו כנפיים בוקעות מגבם,
המקום שם תפוס ע”י אפוד.
אין להם נבל בידיים,
ואם הם “מנגנים” זה בכלים שונים לגמרי.
למלאך של פעם הייתה שליחות אחת,
היום, מלאך שמסיים משימה אחת
מיד מוקפץ למשימה הבאה.
המלאכים ההם מחולקים הם כיתות כיתות.
גם מלאכינו מחולקים לכיתות, ומחלקות, פלוגות וגדודים.
פעם, לילדים קראו בשמם של מלאכים: רפאל, גבריאל.
היום, למלאכים קוראים בשמות של ילדים: אלנתן, גדי.
המלאכים של פעם היו יורדים מהשמים לארץ.
המלאכים שלנו גדלים בארץ, ועולים בסערה השמימה.
(אלעד חמיאל)
* * *
רציתי לקטוף פרח קטן, אמא אמרה – אסור הוא מוגן.
בכל העולם יש חוקים, לא לקטוף פרחים מוגנים,
ואילו אני סתם ילדה קטנה שלא יודעת ולא מבינה,
אבל אני חושבת שכ”כ מוזר
שפרחים אסור וחיילים מותר…
* * *
מספר מילים לא יביעו את אשר אומר הלב
עת חייך, נלקחו בירי האויב
הלכת לעולמים לבלי שוב
ואותנו השארת תוהים האומנם לא תשוב??
הלכת והשארת אחריך זיכרונות
הרהורים רבים ומלאי של תמונות
ושוב אנו שואלים את אותה שאלה
האם ראינוך בפעם האחרונה?
* * *
אלי, אני כ”כ כועסת עליך…
כי ביום שלקחו אותך באוטו הבטחת לי שאם אהיה ילדה טובה אתה תחזור מהר ותשחק אתי שוב בדומינו, ודווקא הייתי ילדה טובה כ”כ אבל היום כל החברים שלך חזרו.
ואני עמדתי במרפסת, ואפילו הוצאתי את הדומינו וחיכיתי, ואתה לא באת… אמא אמרה לי שאתה בשמיים ושטוב לך שם, אז למה היא בוכה כל היום?
ולמה אבא כ”כ שקט ועצוב?
אמרתי להם שתחזור כי הבטחת לי ואף פעם לא שיקרת…
אלי, נכון שתחזור? תגיד להם שתחזור!
ואפילו אם טוב לך שם,
הי! תבוא לבקר, נכון?!.
* * *
“אם אלך ולא אשוב
לא יהיה זה סתם…”
(רמי בן צבי)
* * *
כל הימים חיכתה, כאילו ידעה שנבוא,
כל הימים שמעה את צעדינו כאילו ידעה שנגיע,
וכשבאנו אמרה – אל תפחדו, אני יודעת,
רק אמרה – מי משניהם?
ולנו לא נותר אלא לומר לה: שניהם…
* * *
אבא של יוחאי לא חזר הביתה,
אבא של יוחאי לא יחזור הביתה,
אבל אבא של יוחאי,
תמיד יהיה אבא של יוחאי,
ככה אמרה לי סבתא,
ופעם, ילדים בחצר שאלו את יוחאי:
“איפה אבא שלך”?
והם היו רעשנים כאלה וגדולים…
שתק יוחאי וחיפש מילים…
וזקף את הראש…
והרכין את הראש…
יוחאי הוא רק בן שלוש…
ולבסוף הוא, כאילו, עצם את עיניו,
ואמר בקול רך ופלאי:
“אבא שלי איננו עכשיו,
אני אבא שלי”!
* * *
לכל איש יש שם
שנתן לו אלוקים
ונתנו לו אביו ואימו.
לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג.
לכל איש יש שם
שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו.
לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו.
לכל איש יש שם
שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו.
לכל איש יש שם
שנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו.
לכל איש יש שם
שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו כונו.
לכל איש יש שם
שנתן לו הים
ונתן לו
מותו.
(זלדה)
* * *
הייתה לי קופסת צבעים
זוהרים, נעימים ונאים,
הייתה לי קופסת צבעים
שבהם גם קרים וגם חמים.
לא היה לי אדום של דם הפצועים,
לא היה לי שחור של אבלות יתומים,
לא היה לי לבן של פני המתים,
לא היה לי צהוב של חולות לוהטים.
היה לי כתום של שמחת החיים,
היה לי ירוק של לבלוב ופריחה,
היה לי תכול של שמיים בהירים,
היה לי ורוד של חלום ומנוחה.
ישבתי וציירתי
שלום!
* * *
כשם שבעץ התאים המתים הופכים להיות גזע
ומעמידים את העץ והם איתנותו.
כך בעם ישראל – אלו שנופלים על תקומת העם,
הם לא רק שלא מרפים את ידי העם,
אלא להפך,
מחזקים ומאמצים את העם
להמשיך בהבאת הגאולה והישועה.
* * *
הפרח הזה לא יפרח בשנית, הפרח הזה כבר נבל,
הפרח הזה לא נראה בשדות, אלא עשרות פרחים אחרים,
את הפרח הזה השקו וגידלו ונתנו לו כל מה שצריך,
אך הפרך הזה היום נבל, והשאיר כאב מכאיב אחריו,
את הפרח הזה גידלו ההורים, שיגדל, שידע, שיבין,
ואחר, שילך ויעזור לאחיו, אך לא רצו שילך בדרך הפרחים,
על הפרח הזה חלמה נערה, שיחזור שיאמר אהבה,
אך הפרח הזה לא יגדל בשנית,
סמ”ל צהל נפל בגזרה הצפונית.
* * *
כאשר מסתלק ילד מהעולם,
הדמעות על אובדנו אינן מתייבשות.
כי הצער איננו רק על העבר שאבד,
אלא בייחוד על העתיד שלא יגיע.
מבכים על הנבט שנבל בטרם גילה לאור העולם את יופיו,
אבלים על הפרח שנקטע באיבו כשפקעיו סגורים,
ואיש לא יראה לעולם הדרו וצבעיו…
* * *
“עלי לא יתאבלו,
עלי מותר רק לשמוח ולהמשיך את מה שהתחלתי,
לבנות את מה שתכננתי לא לספוד ולא לבכות,
לשמוח בדרך שהלכתי ולהנחילה למי שבא אחרי.
(רמי בן צבי)
* * *
כמו בפסיפס גדול, צבעוני ומרהיב, כמו בפאזל ענק,
ראיתי את התמונה של כלל ישראל זו בצד זו סדורות התמונות:
חיוך בצד חיוך, שם ליד שם, קיטבג ליד קיטבג,
70 פנים לתורה ו- 73 פנים לכלל ישראל: “דור דורשיו מבקשי פניך”.
תלכיד מדהים, תמהיל מדויק, מארג מושלם.
2 מסוקים וכל עם ישראל בתוכם:
צעירים ומבוגרים, אנשי עיר וקיבוץ, מושב והתנחלות,
עולים מאתיופיה ועולים מרוסיה לצד צברים ותיקים,
עגיל ליד כיפה, ימין ליד שמאל, תום מנוה שלום ליד שילה מקרני שומרון,
רוזנברג ופלדמן לצד אבוקסיס וסבן, ויטאלי ודים וולדיסלב ליד אביב, אסף ושגיא,
מגדל העמק, כפר יונה ליד רמת השרון ות”א,
סגן אלוף בצד טוראי, צנחנים בצד שריון,
חסן, כאמל ופאדי ליד מנחם, ירון ואבישי.
תמונה גדולה ויפה, כואבת ונוקבת עד תהום, עד שורש.
חשבתי לעצמי שאם רוצים לעצב כרזה ליום העצמאות ה- 50 שייקחו את התמונות האלו, של כולם, מחייכים ורציניים, צעירים ויפים וליד כל תמונה ישימו את הקיטבג של כל אחד.
ואם אפשר לבקש שהקיטבג יהיה שקוף שנוכל לראות את כל הממתקים, העוגות והסוודרים שאמא דחפה, דחסה בכח למרות שהילד – החייל אמר: די אמא, אני לא צריך כ”כ הרבה אוכל וגם לא קר לי כ”כ.
כך תראה הכרזה! תמונה וקיטבג!
ואני חושב עכשיו עוד משהו אולי אני אקח את התמונה הגדולה והיפה עד לכאב הזו ואשים אותה בתוך מסגרת מאחורי זכוכית ואתלה אותה בכל מקום ומעליה אכתוב בגדול:
“במותם ציוו לנו את האחדות ואת אהבת ישראל”.
היינו צריכים 73 קברים כדי ששוב נרגיש את אותה אחדות נפלאה?
חניתי אתמול במגרש חניה בת”א לידי נעמד רכב עם סטיקר: “פרס ומרץ” ומצידי השני עמד רכב עם סטיקר: “חברון מאז ולתמיד” ויצאנו שלושתנו מהרכב ובכינו ביחד, פתאום הרגשנו איך בפנים עמוק, בשורש אנחנו מחוברים, הרגשנו כיצד בפנים מתחת לסטיקר ולשלט, מתחת לכיפה ולעגיל, מתחת לסיסמא ולכותרת אנחנו מחוברים, קשורים ומאוחדים.
לדמעות אין מפלגה, לכאב אין מצע, תמיד ידענו את זה, רק שהסטיקרים והשלטים הסתירו לנו, ויש לי אם – אפשר עוד בקשה אחת קטנה מכולם: מהפוליטיקאים ומהרבנים, מהדרשנים ומהפרשנים, מהמומחים לכל דבר ומעיתונאים לעת מצא:
תנו לנו לבכות בשקט, אל תסבירו לנו כלום, אל תחפשו לנו לא פסיקים ולא גימטריות, לא הוכחות ולא סיבות, לא סימנים ולא ראיות, אל תחטטו ואל תנסו להיות דוברים או נציגים של אף – אחד, לא של הקב”ה ולא של המפלגה, לא של השכול ולא של הכאב, עזבו אותנו לבכות בשקט אנחנו מסתדרים לבד, תנו לנו קצת שקט אל תקלקלו לנו את האחדות המופלאה הזו שצצה פתאום מתוך הכאב המר כ”כ, תנו לנו לבכות בשקט, אנחנו נקום, נתגבר, נאסוף את עצמנו ונתאושש בקצב שלנו, רק אל תפריעו, כל – אחד יסביר לעצמו מה שהוא רוצה, יחשוב לעצמו מה שהוא מבין ויסיק לעצמו מה שהוא מפרש, רק אל תפריעו לאחדות הכוללת הזו, תמיד ידענו שהיא קיימת, תמיד ידענו שאפשר לסמוך עליה בשעת מבחן, אבל לא ראינו אותה כי הסטיקרים הסתירו לנו אותה.
אולי ניקח את התמונה הזו של כולם ונשים במסגרת ונכתוב למעלה: כל ישראל במותם ציוו לנו את האחדות וכל פעם שנרצה לדבר רע או סרה על כלל ישראל, על הנוער, על העם – נביט בתמונה הגדולה הזו, בפנים היפות והצעירות לנצח,
ב- 73 חלקי הפסיפס המופלא הזה ונגיד לעצמנו ולקב”ה: “אדרבא, תן בליבנו שנראה כל – אחד מעלת חברינו ולא חסרונם”
ואולי באמת בעל בית דפוס ידפיס סטיקר ועליו יהיה כתוב:
” 73 – במותם ציוו לנו את האחדות ”
ונדביק אותו על המכוניות ועל הקיטבגים של החיילים, אנחנו נתאושש ונתגבר ונגע כמו שידענו תמיד לבנות מתוך ההרס, ליצור מתוך המשבר ולהוסיף מתוך החסר, לשמוח מתוך הבכי, לאהוב מוך הכאב ולהאמין מתוך הספק.
עוד יקום פאר תחת אפר, רק רבש”ע יחזר אותנו באהבה אליו:
“שיהא הכל נחת רוח אליך ואל יעלה בליבנו שום שנאה וקנאה וטינה רק אהבת ואחדות ישראל תמיד”.
– אבי רט-
* * *
אחרי המלחמה מצלצל דני הביתה:
-הלו אמא
– דני, זה אתה?!
– כן, זה אני!
– דני, שחררו אותך מהצבא?
– כן,
– אז למה לא באת?
– אני כבר בא,
– דני?
– כן אמא,
– ספר מה קרה?
– אמא…
– כן דני,
– אני מביא חבר הביתה
– חבר?
– את החבר הכי טוב שלי הוא הציל אותי במלחמה.
– הציל את חייך, את דני שלי,
תביא אותו הביתה, נעשה לו מסיבה.
– אמא, הוא נכה!
– דני?
– כן אמא, הוא איבד את הרגליים במלחמה.
– דני, אתה לא יכול להביא חבר חסר רגליים הביתה.
– אבל אמא, הוא הציל את חיי.
– דני, אתה יודע מה? נסדר לו חדר בצורה אחרת –
הכל יהיה בסדר רק שלא אראה אותו.
– אבל אמא, הוא הציל את החיים שלי, של דני שלך, הוא הציל…
– לא דני, אינך יכול להביא אותו הביתה.
– אמא, אולי כן?
– לא!
– את בטוחה?
– כן!
– להתראות!
שניהם סגרו את הטלפון,
ודני יצא החוצה נשען על קביים…
* * *
…חבר שחזר מן העיר מספר לנו שאתם שמה מדוכאים מאוד.
כנראה השפיעה עליכם “התזמורת” המנגנת לכם מידי לילה
בלילה ואתם מחכים לרגע שהעסק הזה יגמר איך שהוא.
והתוצאות אינם מעניינות אתכם, אבל אותנו כן מעניינות
התוצאות מאוד… אנו לא ניכנע.
לא לניטרליים ולא לבני דודנו בשום אופן!
אם נגזר עלינו למות, נמות כבני אדם הגונים והנשק בידם.
(מלאכי מושקוביץ הי”ד מתוך מכתב במלחמת השחרור)
* * *
“בכלל המלחמות שבאו (על העם היהודי),
נועדו להזכיר לנו מחדש, מי אנו ומה אנו.
עם תום הקרבות, ראוי שנשב עם עצמנו ונחשוב מחדש, אולי אנו מסלפים את הדרך שבה אנו הולכים, בכך שאנו מנסים להשוות את דרכינו ואת חיינו לאומות העולם”.
(מתוך דבריו של סרן אלי שגיא שנפל בקרבות הבלימה בגזרת התעלה במלחמת יוה”כ. הדברים הוקלטו ושודרו בגל”ץ זמן קצר לפני נפילתו).
* * *
עכשיו אתה נח סוף סוף בני העייף – חסר המנוחה.
כתפיך הרחבות הולכות וצרות כמידות הארון והאדמה.
עכשיו אתה בטוח לבסוף בני היפה, רצוף הסכנות.
רגליך הולכות ומתיישרות וגופך מוגן בתוך האדמות
שאת גבולן חרצת בריצה, בלילות ללא שינה, בנשיאת אלונקות, מקלעים, מרגמות.
הארץ שאהבת מפנה ראשה אבל, אולי האדמה מחבקת אותך
ופרח אולי ינבוט מדמעה.
בשם הילקוט והמחברות המפוזרות בדרך לבית הספר
בשם רגלי הילדים הקטועות ומה שהפך לאפר.
בשם התמימות שעלתה בלהבות, שלום כיתה א’
לא רוצה להתנחל בלבבות, רוצה להתנחל בארץ.
לכל חסידי השלטון והחוק ששמו על צווארי את החבל
לכל החותמים על דינו של נבות, לכל כהני איזבל
לכל מחרפי נחלת אבות, לטובלים ובידם השרף
לא רוצה להתנחל בלבבות, רוצה להתנחל בארץ.
בשם החייל שיצאה נשמתו כי שולחיו קיפלו את הדגל
בשם הנביא שנשאר לבדו מול המחולות והעגל
בשם כל מי שנותרו לו דמעות, אקרא מבוקר עד ערב
לא רוצה להתנחל בלבבות, רוצה להתנחל בארץ.
לכל המצדיקים את ייסורי איוב, המגרד את פצעיו בחרס
לכל המטילים עלינו את החוב של פשעי החורבן וההרס
לכל המנסים מול מראות עקומות ליפות עצמם עד מוות
לא, אני לא רוצה להתנחל בלבבות רוצה להתנחל בארץ.
(אייר תשס”ה – צבי זלבסקי מתוך בשבע)
* * *
החייל שלי הלך, הלך ולא שב
הוא הלך אליה, אל זו שיודעת למשוך בחוטים,
הוא הבטיח שיחזור, אך היא לא נתנה לו.
הוא גם הבטיח את כולו רק לה
וההבטחה הזו קוימה,
החייל שלי נפל בידיה של המלחמה…
דמים בדמים נגעו
* * *
מאיפה צמחה האכזריות המפלצתית הזו, שהיא מעבר לכל ויכוח של גבולות שטחים ומעברים? מהיכן נולדה האדישות הזו לעיניים מתחננות? מיהי האימא ששתלה רוע ושנאה במקום זרעי חמלה? איך אפשר לחיות…ללא לב? מדוע לא רעדה לו היד עת זוג עיניים זכות הביט בו בבעתה? כיצד ליבו לא החסיר פעימה כשמרב הפעוטה זעקה אמא…ונדמה.
כדור אחר כדור מוודאים הריגה, מה היו דבריה של האם הפצועה עת כדור פילח את ראשה…? שרק לא יפגעו בילדות… אלי…תציל את הבנות…
מהאם הם עברו לתהילה, להדר, רוני ומרב הקטנה.
הם ירו בהן…כדור אחר כדור, בת אחר בת, חיים אחר חיים, מותירים זעקה של דממה. ראש מורכן לראש, דמים נגעו בדמים, צעצועים מפוזרים, נעלי תינוקת אדומות, ספר ילדים צבעוני מוכתם בדם, קווצת שערות שנשמטות ואין מי שיחזירה למקומה .
משפחה שלמה נגדעה, שם על ציר כיסופים. יחד, ביום אחד, אם ובנות.
מהו הכוח הזה שטמנת בנו ריבונו של עולם, להיכבל בשרשראות של ברזל, להירדם ללא מנוחה, להיצלב על גלגלי האינקוויזיציה, להישרף במשרפות בידי שטני אדם, ולהיירות בידי מרצחים צמאי דם? למד אותנו רבש”ע – מה אומרים לילדים ששואלים – אמא…אבל למה?
למד אותנו את סוד השתיקה, את שלמות הקבלה ואת דומיית צידוק הדין.
ומחה הקב”ה, מחה את הדמעה שמסרבת להעלם מלחייה של ילדה יהודייה.
(לאה קדם ט”ו אייר תשס”ד)
* * *
הם לא הרגו אותם מפני שהיו חלשים מהם, אלא מפני שהיו טובים מהם. לא הרסו את הגטאות מפני שהפיצו חיידקי טיפוס ומגיפות אלא מפני שגם בצפיפותם הפיצו קרני אור וחיידקי קדושה שהטמאים לא יכלו לעמוד בפניהם, הם לא הציתו בתי ישראל ביערות אלא מפני שהאינסטינקט לחש להם אלה הם הבתים היחידים בעולם שבנה לעצמו עם מבלי לעשוק עם אחר.
הם התפרצו לחדרי הבתים האלה מפני שהרגישו שבפינות האפלות ההם בכל הדוחק ובכל התלאה, מקננת ירושת דורי דורות של כיסופים לחיים טהורים של יראת החטא, של ביטול כל ממלכות הארץ לעומת מלכות שמיים. הם שיברו את כל רהיטי הבית מפני שאפילו בביתו האחרון שבישראל עמד שולחן שיהודי כשר בסעודתו הצנועה העלה אותו לדרגת מזבח. הם ניפצו את כל המיטות מפני שגם מקרשי העץ האלה עלה עליהם ריח חיי משפחה ישראלים זכים וחנק את החזירים כאשר יחנקו אדים מרעלים.
הם התעללו ביונקים אילמים מפני שכבר ממבטו של ילד יהודי בן יומו מבריקה תביעת הצדק ומסנוורת עניי רשעים הם התפרצו לעליות הקיר מקום שם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה בקול חנוק מפני שכל עוד שקול זה נשמע בעולם אין השטן יכול לישון במנוחה. הם חיללו את כתבי הקודש מפני שמהאותיות המתות בוקע קטרוג. הלגלוג הבוז לכל ישותם עליך הורגנו כל היום .
(ד”ר עזריאל קרליבך / ספר החורבן מאמר עליך הורגנו)
