נופל וקם

הצגה: נופל וקם:

תפקידים(8 –שחקנים): צ’אנג, שלושה בריונים, הורים, סבתא, סנסיי

עזרים: מטאטא, קסדה רתמה\חבל,

תלבושות: חליפת ג’ודו, מטפחת/פאה, פשמינה.

אי שם בארץ רחוקה רחוקה , בעיירה קטנה בסין ,גר לו ילד חמוד בשם צ’אנג.(קבלו אותו)

כל לילה הלך לישון במיטה שלו.. ובבוקר היה קם בשמחה לבית ספר (הוא עושה פרצוף עצוב) לוקח את התיק בשמחה ובששון והולך לו בשמחה ובששון אל הבית ספר (צ’אנג  עושה זאת בכבדות ובעצלנות)

בכל יום שהיה מגיע צאנג לבית ספר , היו דואגים לקבל את פניו  שלושת הבריונים של הבית ספר (קבלו את הבריונים) {הבריונים מתבריינים עליו ומפילים אותו על הריצפה} צאנג היה קם ובורח הביתה בבכי . וכך בכל יום אותו סיפור היה חוזר על עצמו שוב ושוב.

כשצאנג ברח הביתה הוא היה פוגש שם את ההורים שלו (קבלו אותם). ההורים הסתכלו על צ’אנג והיו אובדי עצות , הרי איזה הורה רוצה שהילד שלו יהיה ילד כאפות ?!. והחליטו שהם הולכים להתייעץ עם הסבתא.

(קבלו את הסבתא) הסבתא הסתכלה אל צ’אנג ואמרה: יש לי ניסיון בדברים הללו תשלחו אותו לידיד  קרוב שלי הוא סנסיי והוא נמצא בהר ארטרטונגה במחוז קאופן. ההורים הסכימו עם הסבתא. וצ’אנג יצא למסע,

לאחר שבוע אחרי דרך ארוכה ומפרכת , הגיע צ’אנג אל הסנסיי . (קבלו אותו).

צ’אנג נכנס לדוג’ו  של הסנסיי. הסנסיי מביט בו מבט חודר , זורק את המטאטא על הרצפה , ואומר לו שהרצפה תהיה נקייה תשוב אליי .(מלמדים את החניכים את “המטאטא”) וכך צ’אנג שלנו סיים לנקות את הרצפה ובא אל הסנסיי. אך הסנסיי לקח את הפח ושפך הכל על הרצפה ואמר לו להתחיל מחדש (“המטאטא). וצ’אנג המשיך לנקות הכל מחדש וכאשר הוא סיים , הגיע הסנסיי ושפך לו שוב.. כך זה חזר על אותו מעשה יום יום במשך שבוע. (“המטאטא”) .

לאחר שבוע של טאטו מפרך לקח סנסיי את צ’אנג אל האחו של סעדייה. ובה הטיל עליו הסנסיי משימה לתפוס את דולי הכבשה בעלת 2 הקרניים. (מורל” סעדייהX2, הייתה לו כבשהX2, והיא עושה מה מהX2, מהההההX2) לאחר 3 ימים של מרדף ללא אוכל ומים הצליח צ’אנג לתפוס את הכבשה. והלך בשמחה אל הסנסיי.

הסנסיי הטיל עליו משימה שלישית. ללכת לטפס על ההר הגבוה ביותר במחוז קאופן. וכך בבוקר למחרת הלך לו צ’אנג אל תחתית ההר, {בינתיים מעמידים מדריכים בפרמידה }קשר לו את הרתמה לגופו, חיבר את הקסדה (כמובן כי בלי רתמה וקסדה בני עקיבא לא היו מאשרים את הטיול.. ) והחל לטפס בעלייה .(הקריין מחלק את הקהל לשניים. פחד ואומץ ,ומרים ומוריד כל צד לפי הידיים ,וצ’אנג מתחיל לטפס, והקריין עושה במקביל אומץ, ושהוא נופל עושה פחד.. שעולה סופית כולם אומץ) וכך סיים לו צ’אנג את המשימה בהצלחה.

וכך במשך שנה הטיל סנסיי על צ’אנג משימות ואימן אותו רבות. לאחר שנה הגיע העת לעשות מופע סיום בביתו. צ’אנג וסנסיי הגיעו לבית הוריו הנרגשים מאד, ובמופע עצמו צ’אנג היה צריך להילחם בסנסייי.

מתחיל לו הקרב צאנג מנסה להכניס מכה ראשונה אך מהר מאד הסנסיי מנטרל אותו ומעיף אותו לקרקע. צ’אנג קם מהרצפה, ושוב מנסה להכניס מכה בחזרה אל הסנסיי, כמו מקודם הסנסיי מנטרל אותו ומעיף אותו לאדמה. שוב ושוב המעשה חוזר על עצמו עד שהאב נזעק ועוצר את הקרב! ושואל את הסנסיי – מה אימוניו הועילו לו, הרי הוא אותו הדבר. הוא לא יודע להחזיר?! בתגובה לאב הסנסיי לא התרגש ומשיב ” השינוי המשמעותי ,שהבאתם אותו אליי הוא היה נופל ולא מצליח לקום, עכשיו הוא קם בכל פעם מחדש”

מסר:

פחות או יותר מאז שעמ”י יצא לגלות , הוא היה חי במציאות של קשיים ונסיונות, תהליכים אדירים ששינו אותו לחלוטין. ממצב של מיעוט לאומי החי בגלות בין הגויים, תחת משטרים שלפעמים היו נוחים עם היהודים אך לעיתים קרובות קשים מאד. כל עם אחר לא היה שורד את הדבר הזה.. אבל לעמ”י יש אמונה כ”כ חזקה ותפקיד חשוב פה בעולם –להביא את הגאולה. שכך אחרי כל קושי גם אם אנחנו נופלים ,אנחנו לא מוותרים אנו קמים בחזרה.. אם נסתכל במבט יותר רחב על המציאות נראה שיש פה תהליך, תהליך שמוביל למשהו – אל ה”גאולה”, אם הייתם שואלים יהודי לפני 100 שנה איך ייראה המצב של עמ”י היום –הוא לא היה מאמין. זה תהליך שיש בו הרבה ניסים . אבל גם הרבה אנשים שהקדישו את חייהם בשביל זה, שיצאו מנקודת המבט של החיים הפרטיים שלהם.. וחיו חיים של מסירות-נפש . ופעלו בשביל עם ישראל בשביל התורה בשביל ארץ ישראל לתקן את העולם ולהביא את הגאולה! ואף מסרו חייהם בשביל כך. ועכשיו השאלה היא אליכם אתם יכולים להיתקל בקושי וליפול, או שאתם מחליטים לקום! איזו מציאות אתם רוצים שתהיה עוד 100 שנה? קדימה מסע של אלף קילומטר מתחיל בצעד אחד.. במידה טובה ובעוד מידה טובה , לימוד תורה ובעוד לימוד תורה , מעשה של חסד ועוד מעשה של חסד קמעא קמעא – שלב אחרי שלב.. נכון אולי לא ביום אחד נוכל לנצח את הסנסיי צריך לעבוד להתאמן כדי להצליח, וקודם כל צריך לקום ! להבין מתוקף מי ומה אנו פועלים ולשם מה, אז נבנית בנו מידת הענווה על הסבלנות לדרך והראיה האמונית בנצח ישראל, שלא משנה כמה ניפול כמה קשיים יהיו עוד בדרך אנחנו נקום . לעשות זאת בענווה אך עם עוז ועוצמה!