לדעת לתת, להודות

להתמלא בשביל לתת

תלמיד צעיר בישיבה בא לפני רבנו, הרב צבי יהודה:
“הרב, יש לי רצון עז להשפיע על אחרים, לתקנם, לזכותם, להחזירם בתשובה. מה עלי לעשות”?
נטל רבנו כוס בידו האחת, קנקן מים בידו השנייה, והחל מוזג מים לכוס באיטיות רבה.
התלמיד ראה שהכוס מתמלאת ומתמלאת עד שנמלאה כולה ורבנו ממשיך לערות מים,
והמים גולשים החוצה. אמר התלמיד: “הבנתי!”.
כלומר: אדם מתמלא בעצמו בחכמת התורה עד שתורתו נשפכת החוצה.
מתמלא כל-כולו בחסד – עד שהוא גולש החוצה.

* * *

לתת כמו הפרחים

המפיצים ריח לכולם,

בלי חשבון,

בלי תמורה,

סתם כך משום שהם פרחים.

(אסתר קל)

*        *        *

אם תלמד לתת –

כמו שאתה לוקח,

אם תדע להקשיב –

לפני שתתווכח,

אם תשקול שנית –

לפני שתתרתח…

אם לעיתים תוותר

ותהיה זה שסולח,

אם תשתדל מעט –

גם אחרים לשמח,

אז תדע סוף סוף

וידעו כולם –

שגדלת באמת

ובגרת, בן אדם.

*        *        *

כל אדם עטוי אור קדוש,

המבהיק ביותר בשעה של אהבה

(ר’ לוי יצחק מברדיטשוב)

*        *        *

כולנו זקוקים לחסד

מילים: נתן זך

לחן: אילן וירצברג

 

כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לנשום.

 

כולנו רוצים לתת.

רק מעטים יודעים איך.

צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך,

שמה שניתן אי פעם

לא יילקח לעולם.

 

שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם תם…

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לראות.

 

כולנו רוצים לאהוב.

כולנו רוצים לשמוח.

כדי שיהיה לנו טוב,

כדי שיהיה לנו כוח.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.

*        *        *

 לתת

מילים: חמוטל בן זאב

לחן: בועז שרעבי

 

לתת את הנשמה ואת הלב

לתת, לתת כשאתה אוהב

ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל

עוד תלמד לתת

לתת

 

לגלות סודות בסתר

להתיר את סבך הקשר

כשהלב בך נצבט

מכל חיוך מכל מבט

 

אתה נזהר אתה יודע

וחוץ ממך איש לא שומע

פוסע בין הדקויות

וממלא שעות פנויות

 

לתת את הנשמה ואת הלב

 

אתה לומד עם השנים

לבנות ביחד בניינים

לחיות עם כל השינויים

לרקום איתה סיפור חיים

ולעבור ימים קשים

במצוקות וריגושים

 

תמיד לדעת לוותר

ואת הטעם לשמר

לתת את הנשמה ואת הלב

 

לראות בתוך הנפילה

שיש מקום למחילה

תמיד אפשר שוב להתחיל

כמו יום חדש כמו כרגיל

לתת.

*        *        *

יחד שיר לאהבה

מילים: שמרית אור

לחן: קובי אושרת

 

יחד לב אל לב

נפתח ונראה

ת’אור שבשמים

יחד לב אל לב

נפתח בתקווה לאהבה

 

איך שהלב נפתח

חובק את העולם

ובקריאה גדולה

זה שיר לאהבה.

 

אמרו הכל אפשר

זה לא מאוחר

השחר כבר עלה

זמן לאהבה.

 

ורק אם נאמין

ובלי שום דאווין

בדרך העולה

זה שיר לאהבה

 

יחד…

*        *        *

כל יהודי בא לעולם

כדי למלא שליחות כלשהי

(הבעל שם טוב)

*        *        *

הילד הקטן והאיש הזקן

מאת: של סילברסטין

 

“לפעמים הכפית נופלת לי”,

אמר הילד הקטן.

“גם לי”, ענה לו הזקן,

“זה קורה מזמן לזמן”.

לחש הילד, “לפעמים נרטבים לי המכנסיים”.

“גם לי זה קורה”, ענה הזקן

עם חיך על השפתיים.

אמר הילד הקטן,

“יוצא לי די הרבה לבכות”.

אמר לו הזקן,

“גם לי זה יכול לפעמים לקרות”.

שאל הילד, “ואתה יודע מה הכי כואב?

נדמה לי שהמבוגרים

בכלל לא שמים אלי לב”.

ועל כתפו הרגיש הילד

יד צנומה, חמה, זקנה.

“אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון”,

אמר הסב בהבנה.

 

מתוך: “אור בעליית הגג”.

*        *        *

על הנתינה

מאת: חליל ג’ובראן

…ויש הנותנים את כל המעט אשר להם,

הם המאמינים בחיים,

הם מלח הארץ וטנאם מלא תמיד.

נכון לתת כשמתבקשים,

אך מוטב לתת בלא בקשה, בהבנה,

אלה, רחבי הלב, המחפשים למי לתת משלהם,

שמחתם גדולה מן הנתינה עצמה.

*        *        *

אתה שייך

מילים: אהוד מנור

לחן: שלמה גרוניך

 

אתה חושב שאתה לא שייך

אתה מרגיש שהעולם אותך מזמן שכח

אתה אומר לעצמך: “כל מה שרק אוכל אקח

ואת הלב אסגור ולא אפתח”.

אתה צוחק ולבך נאנח

אתה תוהה אם המפתח בכיסך מונח

אתה אומר לעצמך: “אני לבד בין כך וכך” –

אבל אתה שייך, אתה שייך.

 

איש איננו אי בודד רק לעצמו

כל אחד הוא חלק מאביו וחלק מאימו

כל אחד הוא חלק מארצו וחלק מעמו

ומי שיתאכזב ויתייאש

עוד זוכר עמוק בפנים

את כל מה שביקש.

 

אתה מבחין בצלילים, בצבעים

אתה נודד בין עולמות גלויים ונחבאים

אבל אתה מרגיש עוד שאתה,

למרות כל הקרעים,

שייך לעצמך ולחיים.

*        *        *

בכל אדם יש דבר יקר,

שאיננו נמצא בשום אדם אחר

(ר’ פנחס מקוריץ)

*        *        *

לתת מכל הלב

 אישה חכמה טיילה בהרים ומצאה אבן יקרה בין אבני הנחל.

למחרת פגשה מטייל שהיה רעב, האישה פתחה את הצרור שלה

וחלקה איתו את המזון שברשותה.

ראה האיש את האבן היקרה בצרורות האישה,

התפעל ממנה וביקש מהאישה שתתן לו אותה.

האישה נתנה לו את האבן והאיש עזב,

שמח על מזלו הטוב.

הוא ידע שאם ימכור את האבן היקרה, כל חייו לא ידע מחסור.

כעבור ימים אחדים חזר האיש והחזיר לאישה את האבן שלה.

“מה קרה?” שאלה האישה

“חשבתי על זה”, אמר האיש, “האבן שנתת לי יקרה ורבת ערך,

אבל אני מחזיר לך אותה בתקווה שתתני לי משהו אחר –

רב ערך עוד יותר…

האם תוכלי לתת לי את הדבר הזה בקרבך

שאפשר לך לתת לי את האבן?”

*        *        *

יש לך – תן

מאת: יאנוש קורצ’אק

 

יש לך – תן

קשה? אני יודע

אבל תן בכל זאת.

ללא תרעומת, בכל הלב. זה חשוב.

ניסיון – ומי יודע? – אולי בשורת הימים שיגיעו (לא כל כך מהר),

כאשר ישתנה העולם (חייבים להאמין), והוא ייהנה יותר לתת מאשר לאגור,

פשוט לא יהיה מסוגל לנהוג אחרת.

בינתיים תעניק משלך באורך רוח, עד אשר (חייבים להאמין)

יחלוק האדם בשמחה את מה שיש לו.

*        *        *

לדעת לתת

זה להקשיב לרצון של אחר.

זה לדעת שלא כולם כמוך.

זה לסלוח על שגיאה של אחרים.

זה להתחלק באושרו של היקר לך

כאילו זה אושרך.

זה להיות שם גם כשאינך שם.

זה לוותר לפעמים על מלחמת הכוחות.

זה לאפשר לאחרים לטעות.

זה לדעת לקבל.

לדעת לתת זו חוויה

*        *        *

תמיד בהתחלה הכל נראה מפחיד

שלא יודעים אם  נרוויח או נפסיד

אם אתה לבד ואין על מי להישען

אתה מרגיש שמשהו חסר

ולפעמים גם לא ישן

ופתאום שיש לך סימן

מין אות ממישהו אחר

אתה חושב “בעצם, אולי זה יסתדר”

ואם תרצה ותאמין באלה הדברים

תדע שלצידך תמיד יש חברים…

*        *        *

לכל אדם כוכב בשמים

ועם מעט מעט מזל אולי יהיו גם שניים,

לכל אדם שי מלאך ששומר מלמעלה,

שעוזר לעבור מכשולים ולהמשיך הלאה,

ולכם גם לך יש כוכב משלך

מלאך משלך ובנוסף – גם אני אתך.

לכן, אם יגיעו ימים עצובים,

תזכור שהכוכב, המלאך ואני

אותך מאוד אוהבים

ולך מקשיבים ולעזור מאוד רוצים.

*        *        *

“כדי להגשים חלום אחד קטן

יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם.

כדי להגשים חלום אחד ישן

יש צורך במיליון חולמים שלא אוטמים את אוזניהם

שמוכנים אל החלום להתקרב

שעוד זוכרים איך להקל את הכאב

שיכולים להתאהב, להתחייב

ולגלות שעוד נשאר להם מקום בלב”.

*        *        *

איך בונים ספינה?

אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה

אל הים הרחב, הגדול והאינסופי

(סנט אכזפרי)

*        *        *

“כשעולים על דרך חדשה

לא תמיד יודעים לאן היא תוביל

ולפעמים אין שום ברירה

ומוכרחים ללכת אל השביל

ולכן גם אם לא יודעים מתי נגיע

ולאן הדרך מושכת

יש לזכור תמיד

מה גרם לנו לצאת

ולמה בכלל התחלנו ללכת”.

*        *        *

תראה מה טיפות קטנות של גשם

יכולות לעשות,

איך להצמיח רובדי רבדים,

איך לכסות אוצרות.

אפילו אם היו נופלים מהשמים אבנים כבדות,

בליסטראות, סלעים, הרים שלמים, טנקים, פצצות,

משהו ירוק לא היה יוצא מזה.

אין אפילו טעם לנסות.

רק תראה מה טיפות קטנות של גשם

עשויות לעשות!

*        *        *

צו החיים: תן וקח.

כך נברא העולם

שכל אדם יהיה משפיע ומקבל.

ומי שאין בו שניהם כאחד

הריהו אילן סרק

(ר’ יצחק מזידיטשוב)

*        *        *

לא כולנו חייבים לחלק יהלומים ואבנים טובות,

גם חיוך או מילה טובה יכולים לשנות ולהשפיע.

נתינה אמיתית לעולם אינה נמדדת בכמות או במשקל –

אלא ברוחב הלב של הנותן.

 

היכולת לתת אינה גורעת מאיתנו – להפך, היא מוסיפה לנו.

אנחנו יכולים לתת אהבה, לתת חיוך ומילה טובה,

לתת למישהו הרגשה שהוא מוערך, לתת כתף לנזקק,

להטות אוזן למי שצריך לספר ולתת תמיכה למי שצריך חבר.

*        *        *

שהי חבלים כי ירצו להתקשר,

בכורח המציאות יהיה על כל אחד מהם

לוותר על משהו ממידת אורכו.

 

ואם ירצה כל אחד מהם לשמור על מלוא אורכו –

לא יוצר קשר לעולם.

 

וראו זה פלא:

הקשר – נוצר דווקא בתחום שבו נעשה הוויתור.

משמע – הוויתור הוא יסוד הקשר האמיתי.

*        *        *

רק סוכר המתבטל לחלוטין

ונעלם לגמרי במים – ממתיק.

כמו כן, רק אדם המבטל את ישותו

מסוגל לעזור לזולתו.

(ר’ יצחק מוורקה)

*        *        *

צידה לדרך

מאת: לאה נאור

 

אם אתה יוצא לדרך

העולה אל ההרים

היזהר שלא תיקח איתך

דברים מיותרים.

 

קח חלום – לא כבד מדי,

ושמחה – לא גדולה מדי,

וגם שיר – לא ארך מדי,

זה די.

 

יש נופים יפים בדרך

העולה אל ההרים.

התרמיל מושך למטה,

פה עוזרים רק השירים.

 

לא אכפת לי מה ארזת,

ואת מה אמה אוהב.

מה שבאמת חשוב

זה מה שיש לך בלב.

 

שב לנוח, זרוק לרוח

את כל מה שמיותר

ועכשיו, בלב בטוח,

קח איתך את מה שנשאר:

 

קח חלום – לא כבד מדי,

ושמחה – לא גדולה מדי,

וגם שיר – לא ארוך מדי,

זה די.

 

ארזו את כל הטוב שיש בכם,

בתרמיל קטן על הגב

ודעו איך לפזר אותו

לכל מי שרק ידרוש

*        *        *

יום שאיני עושה בו טובה ליהודי

אינו נחשב בעיני ליום

(ר’ משה מקוברין)

*        *        *

כל אדם נברא כדי לתקן דבר מה בעולם

(ר’ ברוך ממזבוז)

*        *        *

אדם חי שבעים שנה,

ולו כדי שייטיב ליהודי פעם אחת בלבד

(הבעל שם טוב)

*        *        *

“המדליק נר מנר נהנה וזה אינו חסר”

(עפ”י רש”י במדבר י”א, 17)

*        *        *

הנותן – מקבל יותר מהמקבל.

כי המקבל רוכש דבר גשמי ומצומצם

מה שאין כן הנותן –

שהוא רוכש לעצמו לב טוב וטהור.

(ר’ ישראל מסלנט)

*        *        *

שני ימים

 

אחד: מימיו מתוקים וחיים בו דגים.

ירק רב מקשט את גדותיו,

עצים פורסים ענפיהם מעליו ושולחים שורשיהם לינוק מימיו.

הירדן מזרים אל הים הזה מים חיים היורדים מהגבעות,

האנשים בנו את בתיהם סמוך לחופיו.

והציפורים בנו את בתיהם סמוך לחופיו.

והציפורים בנו את קניהן בין ענפי העצים.

והכל – שמחים על שזכו לשבת במקום הזה.

זהו – ים כינרת.

אך – הירדן ממשיך לזרום דרומה ונשפך לתוך ים אחר,

שם – אין זכר לדגים.

ציפורים אינן מציצות, ואין שומעים צחוק ילדים.

הירק – אינו מקשט את חופיו

וחיה ועוף – אינם שותים את מימיו.

זהו – ים המלח!

מה הגורם להבדל הגדול בין שני הימים,

שאינם רחוקים זה מזה?

אין האשם בירדן.

הוא – מזרים את מימיו לשני הימים.

הנה – זה מקור ההבדל:

ים כינרת מקבל את מימי הירדן, אך אינו שומר אותם לעצמו,

הוא מקבל וגם נותן.

תמורת כל טיפה הזורמת לתוכו, הוא מזרים מתוכו טיפה אחרת.

אך ים המלח אינו מחזיר. הוא אוגר את מימיו בתאוות קמצן.

הוא- אינו מוציא אף טיפה אחת.

ים כינרת – מקבל וגם מחזיר,

לכן ים חיים הוא!

הים השני – רק מקבל

ולכן קראו לו ים המוות!

שני ימים יש בארץ ישראל,

שני סוגי אנשים יש בעולם…

*        *        *

תודה לך אלוקים על כל מה שיש לי,

על כל הדברים, ואפילו מה שאין לי,

תודה שאני שומעת, ותודה שאני רואה,

ואפילו אני מודה על זה שאני לא הכי יפה.

זה טוב שגם רע, שלפעמים עצוב וכואב,

ואולי זה גם טוב שהוא בכלל לא אוהב,

תודה לך אלוקים כי למדת אותי דבר חשוב מאוד:

רק אחרי שמרגישים את הרע,

לומדים להעריך את הטוב…

*        *        *

אלי – תן לי תבונה לקבל את הדברים שאין בכוחי לעשות, ותן נא לי האומץ לשנות את הדברים שיש בכוחי לשנות,

וחכמה להבחין בין אל לאלו…

*        *        *

הכל יודעים מה חשובה הדוגמא הטובה

הי נא אתה דוגמא!

ותראה עד מהרה כי גם אחרים ילכו בעקבותיך,

תנו לזולת את אשר יש לתת,

הלא תמיד אפשר לתת משהו,

ולא רק מעט אדיבות…היו פזרנים!

פזרו מסביבכם מילים טובות ותראו

מה ירבו אהבה וצדק בעולם,

תנו ואז תקבלו

הרבה הרבה מאשר ציפיתם!

(אנה פרנק)

*        *        *

לכל אחד יש משהו

ואין אף אחד שיש לו הכל.

כל אחד חסר לו משהו

או שיש לו קצת יותר מדי משהו.

 

בקיצור, כל אחד והמשהו שלו

ואם כל אחד ייתן משלו משהו

אז יחד,

נהיה באמת משהו משהו.

*        *        *

לקבל על עצמך תפקיד –

זו אחריות גדולה.

לבצע את התפקיד היטב –

זו מסירות.

להפיק את המיטב –

זו אומנות

ולהשקיע, להשקיע

בלי חשבון, בלי תמורה

זו נתינה!

*        *        *

“כוח הנתינה –

הוא כוח עליון ממידת יוצר הכל ברוך הוא

שהוא מרחם ומיטיב ונותן

מבלי לקבל דבר בתמורה”.

(הרב דסלר)

*        *        *

החכמה,

היא לתת גם כשרע

מבלי לקבל על כך תמורה

לתת עם כל הלב

ברצון ובשמחה

לתת גם כשלא רוצים לקבל ממך

לתת את עצמך בלי לקבל מאומה

לתת מכל הנשמה.

לתת כשמפנים עורף ובודקים אותך מכל צד

לתת גם כששוכחים שאתה בנאדם בלבד

לתת גם כשטוב ונעים

כשאותך גם ללא נתינה אוהבים

לתת גם כשכלו הכוחות

מבלי לזכות בהרבה תשבחות

ומה שבסוף נשאר לך הוא הזיכרון, התקווה וההבטחה.

כי יזכרו את אותה נתינה,

את אהבתך להם אהבה כנה!

וידעו כי כל התמורה שהפצת בליבם

לראותם הולכים בדרך

ונותנים, ונותנים ונותנים…

*        *        *

“לאהוב – פירושו – לתת

להעמיק לנפש האהובה את כל אשר בתוכך,

כשעצם המתן הופך אותך למאושר”.

*        *        *

היו היה פעם איש ושמו הנרי

הנרי היה צייד הוא הרג חיות ומכר אותם

יום אחד הוא הרג סוס ענק ומאז החליט להרוג רק חיות גדולות

פיל סוס פרה ועוד עד שפעם אחת הנרי הסתובב ביער לחפש חיות ולפתע הוא רואה בין השיחים יש פרווה ועין צהובה הנרי כיוון את הרובה וירה לפתע עוד עין צהובה כיוון את הרובה וירה ועוד ועוד הנרי נבהל הוא לא ידע מה לעשות החיות הגדולות החלו להתקרב אליו הנרי החל לרוץ ואחריו החיות הכעוסות לפתע ראה הנרי מנהרה והחליט לעבור בא רץ במהירות עב ר והינה על הגבעה יש בקתה רץ הנרי לעברה ואחריו כל החיות דפק בחוזקה על הדלת והינה בפתח הדלת היה איש זקן בעל זקן ארוך לבן ונר ביד כן מה אתה רוצה פנה הזקן לעבר הנרי אפשר להיכנס בחיות רודפות אחרי ורוצות לטרוף אותי לא ענה הזקן

בבקשה התחנן הנרי חשב לרגע הזקן ופנה אל הנרי אוקי בתנאי שתעשה מה שאומר לך אוקי ענה הנרי וסגר אחריו את הדלת זה לא היה בית אלה אולם ענקים שמצד אחד יש מסדרון ומצד שני יש מסדרון אחד אל חדר חשוך ומפחיד ואחד אל חדר מואר באור  חזק הזקן הלך לכיוון חדר החושך כיבה את האור שבנרו ונכנס והשאיר את הנרי לבד במרכז האולם הנרי חשב לעצמו מה אעשה מי זה האיש הזה ולאן מובילם כל החדרים אולי הכנס לאחד מהחדרים לחדר החושך לא רצה הנרי להיכנס ולצאת פחד שלא יטרפו אותו והחליט להיכנס אל חדר האור נכנס הנרי לחדר ונדהם למראה עיניו בחדר היו מאות אפילו  יותר נרות  ולכל נר יש קערה שבתוכה יש שמן ועל כל קערה אפשר היה להבחין בשם חרוט אולי השם שלי גם מופיע על אחת הקערות חיפש הנרי את שמו ומצא את שמו על קערה בפינה הסתכל על הקערה שלו ואמר איזה בן אדם מוזר מאיפה הוא מכיר את כל השמות האלה ואותי ורגע למה   לי יש מעט שמן ואילו ליונתן שם יש הברה חשב וחשב הנרי ולפתע צצה במוחו התשובה אולי זה מסמן את החיים ככל שיש מעט שמן החיים יגמרו מהר וככל שיש הרבה שמן יארכו החיים רגע למה לי יש מעט למה אני צריך לחיות עוד קצת זמן לפתע עלה במוחו עוד רעיות אם אני יוסיף שמן לקערה שלי מקערות האחרות אוכל לחיות בלי סוף הנרי החל למלאות את הקערה שלו בשמן לקח קערה ושפך ועוד אחת ועוד אחת עד ש…..

הנרי טבע והנרי לצערנו מת.

*        *        *

הדברים הניתנים חינם הם הדברים היקרים ביותר:

יד פשוטה, כתף תומכת, לב משתתף, נפש סועדת.

הדברים היקרים ביותר אינם עולים כסף אבל הם שווים הון.

אי אפשר לפרוט אותם לפרוטות.

אי אפשר לעמוד את ערכם במטבעות.

הדברים היקרים ביותר ניתנים חינם,

כסף מוריד את ערכם.

הם נמצאים בהישג יד מתחת לאף.

(אברהם שרון)

*        *        *

אדם נברא בכדי שיוכל לתת מחייו

לתת, לתת ללא מטרה וללא בקשת תגמול
משום שרק אם נדע לתת ללא תגמול
נדע לקבל ולהתמלא

כדי ששוב, נוכל לתת…

*        *        *

ניצוץ
אין אדם שאין לו ניצוץ
אין ניצוץ שלא הופך לאור
אין אור שלא מפיץ על סביבתו
ככל שיגדל האור
כך יתרחבו מעגליו.

*        *        *

אמר רבי ישראל מסלנטר:

הנותן מקבל יותר מהמקבל

כי המקבל

רוכש דבר גשמי ומצומצם

מה שאין כן הנותן

שהוא רוכש לעצמו

לב טוב

וטהור!

*        *        *

לקבל על עצמך תפקיד –

זו אחריות

לקבל את התפקיד היטב –

זאת מסירות

להפיק את המרב –

זאת אומנות

להשקיע ולהשקיע בלי חשבון, בלי תמורה –

זאת נתינה!

*        *        *

חפש תמיד את הטוב בתוכך.

התמקד בטוב הזה, הבלט אותו

כך תוכל להפוך אפילו דיכאון לשמחה.

(לקו”ת רפ”ב)

*        *        *

דהוד נפל לבור / יוסי שיין

דהוד ישב לו, מכווץ מאימה, בתחתית הבור לתוכו נפל. הוא הרים את ראשו לכיוון האנשים והקולות הקוראים אליו מפתח הבור, אבל מבטו הרחיק לכת הלאה, למעלה מהאנשים, עד לשמים. “יא אללה”, לחש בפחד, “האם נגזר עלי למות כאן, בבור הזה? לא תשלח לי הצלה!?”

חלק מהאנשים התחילו להתפזר, מיואשים. אי אפשר להציל את דהוד, כנראה. אם נגזר על הבן אדם למות – אין עצה ואין תבונה. יישאר בבור עד שימות. מה לעשות? הכל מן אללה.

שלחו בנתיים לקרוא לאחיו, האח הגדול של דהוד, שחבריו קוראים לו כחיבה “יעוב”. יעוב כבר מבוגר. נשוי, יש לו ילדים, דואג לכל המשפחה, כמו אח גדול.

הגיע יעוב לבור, ובדרך סיפרו לו מה קרה: “דהוד נפל לתוך הבור. הבור מלא מים ובוץ, ובקושי הוא נושם. היא צעקה הצילו, יא אנשים, הצילו! באים, רוצים לעזור לו, להוציא אותו – אבל הוא, מה נגיד לך, יא יעוב – הוא עצמו אולי לא רוצה לצאת. זאת אומרת רוצה לצאת מהבור – אם לא יצא ימות – אבל לא נותן שיוציאו אותו. הוא בעצמו לא נותן. תבוא ותראה בעצמך”.

יעוב הגיע לשפת הבור וקרא בקול: “דהוד, יא אחי, זה אני, יעוב!” דהוד הרים את ראשו מתוך המים והבוץ וקרא: “יעוב! תציל אותי, יא אחי, תציל אותי!” יעוב שכב על שפת הבור, הושיט את ידו לבור וקרא בקול: “תן את היד, יא דהוד! תן!” דהוד לא נע ולא הזיז את ידו. נשאר יושב, בקושי נושם, אך לא נותן יד לאחיו. “אתה לא יכול להזיז את היד?” שאל יעוב. “יכול”, ענה דהוד, “יכול”.

יעוב הזדקף, מיואש. “מה אמרנו לך?” אמרו לו האנשים מסביב, “ניסינו, ביקשנו, דיברנו – הוא לא רוצה שיצילו אותו,אומר שרוצה – אבל לא נותן את היד. יישאר זה בבור בלילה, בבוקר כבר לא יהיה בחיים”.

טוב, שייח עבדאללה הוא כל יכול, חכם, מכיר את דהוד, יודע כול.

הלכו לשייח עבדאללה, התחננו, בכו, הבטיחו שישלמו מה שיגיד – רק שיבוא להציל את דהוד. ימות דהוד בלילה, אם לא יהיה מיה שיציל אותו. נעתר השייח, בא. סיפרו לו בדרך, לשייח עבדאללה, את הסיפור: איך דהוד יושב בבור, איך לא נותן יד כשמבקשים ממנו, איך ביקשו ממנו “תן, תן, תן!” – והוא מסרב.

עמד שייח עבדאללה על פתח הבור וקרא “דהוד!” “כן”, ענה דהוד, “כן”.

“אני שייח עבדאללה, יא דהוד. באתי להציל אותך”. דהוד, בשארית כוחותיו, גנח: “הצל אותי, יא שייח עבדאללה!” שייח עבדאללה הושיט את ידו לדהוד, לחש מספר מילים – ודהוד הושיט ידו מיד לשייח עבדאללה. השייח תפס את ידו בחוזקה ומשך את דהוד החוצה, למעלה, לחיים, זה כוחו של השייח.

יעוב, האח הגדול, הסתודד עם השייח.

“מה אמרת לו, יא שייח עבדאללה מה לחשת לו?”

שייח עבדאללה חייך: “אתם, כולכם, מה אמרתם לו? ‘תן את היד!’ דהוד – גם אם החיים שלו בסכנה – לא ייתן שום דבר, גם לא את היד שלו. אף פעם לא נתן זה שום דבר לאף אחד. רק כאשר אני אמרתי לו: ‘קח את היד שלי, יא דהוד!’ לקח.

– גם אם הוא גוסס – ייקח, כל דבר ייקח. ימות ולא ייתן – אבל לקחת תמיד ייקח”.

כמה דהודים שכל חייהם רק לוקחים, אנו מכירים. קוראים יקרים? וכמה כאלה נמצאים בתוך הבור עד היום. כיוון שהם מסרבים לתת אפילו את היד לאלה המבקשים לעזור להם. ואלוקים לא שלח להם, עד היום, את שייח עבדאללה להצילם?!

*        *        *

“אז אתה חושב שאני אמיצה?” שאלה,

“כן”.

“אולי זה כך. אבל זה בגלל שהיו לי כמה מורים מצויינים. אספר לך על אחד מהם.

לפני שנים רבות, כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד, הכרתי ילדה קטנה בשם ליזה, שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה החלפת דם עם אחיב בן החמש שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה. הרופא הסביר את המצב לאחיה הקטן, ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו. ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר, ‘כן, אני אעשה זאת כדי להציל את ליזה’.

“כאשר שכבו השניים במיטות הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה. בקול רועד שאל את הרופא, ‘האם אתחיל למות מיד’?

“הילד לא הבין את דברי הרופא, הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו.

“וכך למדתי להיות אמיצה. היו לי מורים מצוינים”.

(דן מילמן)

*        *        *

ידיד שלי בשם פול קיבל מכונית מאחיו בתור מתנת חג. בערב החג כאשר פול יצא ממשרדו ראה שבחור צעיר מסתובב סביב מכוניתו החדשה. “האם זו המכונית שלך, אדון?” שאל. פול נד בראשו. “אחי נתן לי אותה מתנה לחג”. הנער נדהם. “זו מתנה, והיא לא עלתה לך שום דבר? הלוואי ש…” הוא היסס.

פול ידע למה התכוון הנער. הוא היה רוצה אח כזה. אבל הבחור אמר משהו אחר שהפתיע את פול לחלוטין.

“הלוואי שיכולתי להיות אח כזה”. אמר הבחור. פול הביט בו בהשתאות ואז אמר, “היית רוצה לנסוע איתי?”

“כמובן, אשמח מאוד”.

לאחר נסיעה קצרה אמר הבחור בעיניים בורקות, “אדון, אכפת לך לנסוע ליד הבית שלי?”

פול חייך. הוא חשב שהוא יודע מה הבחור רוצה. הוא רצה להתפאר בעיני בני השכנים שהוא נוסע הביתה במכונית גדולה. אבל פול טעה. “האם תוכל לעצור ליד המדרגות האלה?” שאל הנער. הוא עלה במדרגות, ולאחר זמן מה הוא חזר, אבל הפעם הלך לאט. הוא נשא על כפיו את אחיו הנכה. הוא הניח אותו על המדרגה התחתונה ואז הצביע לעבר המכונית.

“הנה היא, אחי. בדיוק כמו שאמרתי לך. אחיו נתן לו אותה כמתנה חג. היא לא עלתה לו פרוטה. ויום אחד אני אתן לך מתנה כזו… אז תוכל לראות בעצמך את כל הדברים היפים בחלונות הראווה המקושטים, עליהם סיפרתי לך”.

פול יצא מן המכונית והרים את הילד הנכה אל המושב הקדמי. אחיו נכנס למושב האחורי, ושלושתם החלו בנסיעה בלתי נשכחת.

*        *        *

הסנדלר והגמדים

היה היה פעם סנדלר חרוץ וטוב לב. הוא עבד קשה מבוקר ועד ליל, אבל היה עני. יום אחד, לא נשאר לו בבית לא אוכל ולא כסף, רק חתיכת עור שהספיקה לזוג נעליים אחד. “מה יהיה עלינו?” אמרה אישתו. “אכין מן העור זוג נעליים ונקווה לטוב” ענה לה הסנדלר. הוא גזר את העור לתפור ממנו זוג נעליים והלך לישון. בבוקר קם לתפור את הנעליים, והנה על השולחן מצא זוג נעליים תפור ומוכן. התפלא הסנדלר מאוד, לקח את הנעליים והביט בהן. הם היו נעליים יפות וטובות. עוד באותו הבוקר קנה את הנעליים איש אחד. לקח הסנדלר את הכסף וקנה בו חתיכת עור גדולה יותר, מספיקה לשני זוגות נעליים. גזר את העור בערב, וכשקם בבוקר שוב עמדו על השולחן שני זוגות נעליים תפורים ומוכנים. הנעליים היו כ”כ יפות עד כי הוא מכר אותן מייד. בכסף קנה עור, הרבה עור. מן העור הוא גזר ארבעה זוגות נעליים. בבוקר עמדו על השולחן ארבעה זוגות נעליים תפורים ומוכנים, גם את אלה מכר הסנדלר מיד.

כך קרה מדי יום ביומו – הסנדלר היה גוזר עור לזוגות רבים של נעליים, ובבוקר היה מוצא אותם תפורים וגמורים. עד מהרה התעשר הסנדלר, היה לו כסף ואוכל, הוא ואשתו שמחו בחלקם. ערב אחד אמר הסנדלר לאישתו, “בואי נישאר כל הלילה ערים אולי נגלה מי תופר לנו את הנעליים” הניח הסנדלר את העור על השולחן כמנהגו, הוא ואשתו התחבאו בפינת החדר מאחורי ערמה של נעליים.

בחצות נפתחה הדלת, לחדר נכנסו ארבעה רגליים קטנות קטנות, היו אלה שני גמדים ערומים וחמודים. הם טיפסו על השולחן, שם מצאו את חתיכת העור הגזורות שהשאיר הסנדלר, במהירות במהירות, תפרו והדביקו, חיברו וחיזקו, וכל הלילה פיזמו לעצמם מן שיר שכזה: “אנחנו גמדים, טובים וחמודים, נתפור ונתפור לסנדלר נעזור ועם אור ראשון נלך הביתה לישון. כשגמרו את העבודה כבר עלה השחר, הגמדים הקטנים הניחו את הנעליים על השולחן, המשיכו לפזם לעצמם את שירם והסתלקו מן החדר. ואז אמרה האישה אל הסנדלר: “הגמדים הקטנים עזרו לנו ואנחנו צריכים להודות להם. אין להם בגדים, בדאי קר להם. אני אתפור להם שני זוגות מכנסיים קטנים, וגם אסרוג להם שני זוגות גרביים חמים מצמר. ואתה תוכל לעשות להם שני זוגות נעליים קטנים. וכך היה.

כל היום עבדו הסנדלר ואישתו והכינו לגמדים את הבגדים והנעליים ובערב הכל היה מוכן. את הבגדים והנעליים השאירו על השולחן, במקום שתמיד היה הסנדלר מכין את חתיכות העור הגזורות, אח”כ התחבאו בפינת החדר מאחורי ערימת נעליים וחיכו. בחצות באו הגמדים כרגיל, ניגשו לשולחן ורצו להתחיל לעבוד, אבל לא היה שום חתיכות עור לתפור, היו שם שני זוגות מכנסיים קטנים, שני מעילים קטנים, שני זוגות גרבי צמר זעירים ושני זוגות נעליים יפיפיות קטנטנות. לבשו הגמדים את המכנסיים והחולצות והגרביים והנעליים ומרוב שמחה יצאו בריקוד. הם רקדו על השולחן ורקדו על הכיסאות עד שלבסוף קפצו להם אל מחוץ לחדר ונעלמו. באותו הבוקר ישב הסנדלר ותפר את הנעליים לבדו. הוא הצליח בעבודתו ולא חסר לו ולאשתו דבר. והגמדים – הגמדים לא חזרו עוד. הם הלכו לעזור לאנשים עניים וטובים שהיו זקוקים להם.

*        *        *

הקרקס

פעם אחת, בהיותי בן עשרה, אבי ואני עמדנו בתור כדי לקנות כרטיסים לקרקס. בסופו של דבר עמדה רק משפחה אחת ביננו לבין מוכר הכרטיסים. היו להם שמונה ילדים, כולם מתחת לגיל שמונה. אפשר היה לראות שאין להם הרבה כסף. הבגדים שלהם היו נקיים אבל בלויים. והילדים התנהגו יפה – כולם עמדו בתור, החזיקו יד ביד בזוגות מאחורי ההורים. הם דיברו בהתרגשות על הליצנים, הפילים ושאר המופעים שהם עומדים לראות הערב. הרגשתי שהם מעולם לא היו לפני כן בקרקס. נראה היה שזה מאורע מאוד חשוב בחייהם.

האב והאם עמדו בראש החבילה גאים ככל שרק יכלו להיות, האם הביטה בבעלה כאומרת “אתה האביר על הסוס הלבן שלי”. הוא חייך והסתכל בגאווה כאילו לומר לה “ואת הנסיכה שלי”.

מוכרת הכרטיסים שאלה את האב כמה כרטיסים הם רוצים. הוא ענה, תני לי בבקשה שמונה כרטיסים לילדים ושניים למבוגרים”.

כשהמוכרת הודיעה על המחיר האישה הוציאה את ידה מידו של בעלה וראשה נפל. שפתיו של האיש רעדו והוא אמר “כמה אמרת?”

האישה נקבה שוב במחיר.

לאיש לא היה די כסף.

איך הוא היה יכול להסתובב אל ילדיו ולומר להם שהוא לא יכול לקחת אותם לקרקס?

אנחנו לא היינו משופעים בכסף, אבל אבי שראה את כל זה, הכניס את ידו לכיס, הוציא שטר של 20 דולר והפיל אותו על הרצפה. ואז אבי ירד למטה, נגע בכתפו של האיש, ואמר לו “סליחה, אדוני, זה נפל לך מהכיס”.

האיש הבין מה קורה, הוא לא ציפה לצדקה אבל הוא בהחלט העריך את העזרה במצב המביך, המייאש ושובר הלב הזה. הוא התבונן בעיניו של אבי, לקח את ידו ולחץ אותה בין שתי ידיו בחוזקה. בדמעות זולגות על לחייו הוא ענה “תודה אדוני. עשית המון בשבילי ובשביל משפחתי הקטנה”.

אבי ואני חזרנו למכונית שלנו ונסענו הביתה. לא הלכנו לקרקס באותו לילה אבל ליבנו ונפשנו היו מלאים.

*        *        *

ההבנה ש”מי” צודק אינו חשוב כמו “מה, נכון לעשות הוא סודה של מנהיגות אפקטיבית בכל תחום, בניהול, בהורות או בהוראה. מדהים כמה אנחנו משיגים כשאנחנו פשוט מתמקדים בלהשאיר כל אדם שאנחנו פוגשים במצב טוב יותר ממה שהיה כשמצאנו אותו.

*        *        *

אלוהי,

עזרני להיות אדם נדיב,

עזור לי לתת והעשירני בנתינה.

נקראנו על ידך להיות נדיבים – האר דרכנו.

הנחני לתת בלב טהור, בלב רחב ובלב מלא שמחה.

הובילני אל אלה הראויים לקבל,

כי הנתינה נשגבת היא.

עזרני למצוא את הנזקקים ההגונים,

ועזור להם למצוא אותי.

 

(לקו”מ רנ”א)

 

רציתי למסור את נפשי

תחת אש ויריות רובים

רציתי שעלי עוד יאמרו

“כך נופלים גיבורים וטובים”

 

רציתי למסור את נפשי

בישוב השממה במדבר

רציתי רק שידעו

שעל האדמה מישהו את נפשו מסר…

 

רציתי למסור את נפשי

במעשים גדולים עד מאוד

שמעתי, שאמות אז יגידו

“הוא מסר את נפשו עוד ועוד”

 

אך בסוף החלטתי למסור את נפשי

בדברים הקטנים של יום יום

בעזרה לחבר, בדבקות במטרה,

ברדיפת האמת ואהבת השלום

 

ואפילו שאיש עלי לא ידע

ולא יאמרו שהייתי גיבור

אני אדע לי בלב שמסרתי נפשי

 

למען חדירת קרן – אור !

*        *        *