ציון וירושלים
"המגמה האחרונה האחרונה של הקודש אינה רק המדינה, כי אם כסא ה' אשר בירושלים, כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ובעת אשר על נהרות בבל ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון כאשר ליבנו נשבר ונפשנו נדכאה על חורבננו המדיני, מיד נשבענו לא רק לשם ציון כי אם לירושלים שמנו פנינו. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים קלז)… בכל המהלך של הגידול המוצלח הזה, העם כולו יודע שחסר לנו איזה דבר יסודי, תנועת התחיה שלנו חסרה היא אותו האור הנדרש לה, אותו החום המוכרח לפיתוחה ועילויה. והאור והחום הזה לא בגבולות החול נוכל למצוא אותו- ממקור הקודש מוצאו. ואת מקור הקודש של התחיה חיבים אנו לחשוף לעת הזאת הרבה יותר מבכל הזמנים. ואת הדגל של יסוד הקודש שבתחיה, אומרת היא התנועה הירושלמית להרים". (מאמרי הראי"ה)
* * *
"לפני זמן מה פגשתי מלאך" פתח הרב (הרב עודד וולנסקי) ועיניו מאירות. דרור ואני הסתכלנו זה על זה, יודעים שכאשר הרב אומר שפגש מלאך תכף יגיע סיפור עממי, והדסה לוחשת לאשתי: "המלאך היום יהיה נהג מונית או חשמלאי?"
"יחד עם חבר עלינו למונית בתל אביב לכיוון ירושלים", הרב מתחיל ואנחנו מחייכים. "הנהג שלנו היה אדם שעיתותיו בידיו, אינו מזדרז ואינו ממהר. חברי נרדם מיד, ואני, מסתכל הייתי על הנוף בדרך, שקוע בהרהורי.
נהג המונית מסתכל בי ושואל: 'תגיד לי, אתם ירושלמים, אתם?'
אני עונה לו בחיוב, והוא שמח.
'להיות ירושלמי' הוא נאנח, 'איזו זכות! אבי עליו השלום היה ירושלמי. עלה אליה במאמצים ובייסורים מבגדד וחי בה בצריף עלוב, אבל כל חייו חש כאילו הוא בן מלכים הגר בארמון. רק אנחנו, בניו, הרגשנו בני עניים וירדנו לשפלה להרוויח פרנסה בשפע. אבל אתה יודע, את זכרון ירושלים אי אפשר למחוק. כל פעם כשאני זוכה בנסיעה לירושלים, אני מתרגש מחדש. אם הייתי יודע מראש על הנסיעה הזאת- הייתי לובש בגדי חג ומצחצח נעליים. הייתי מתרחץ כמו טבילה במקווה'."
הרב ממשיך בתאור הנסיעה, ומוסיף לצטט את דבריו של נהג המונית המתרגש מירושלים: "בנחת אני נוסע לעיר הקודש, כדי לא להפסיד את ההתרגשות. הנוסעים תמיד אומרים לי: 'למה אתה נוסע לאט? אולי אפשר קצת למהר?' ואני לא מבין למה. מה יש מהר? החיפזון מהשטן. לא בחטף עולים לעיר הקודש. אני לוקח את הנתיב הימני, נוסע בשלווה ולא עוקף. לעקוף זה טוב בשביל תל אביב. שם כולם ממהרים. אני רוצה להגיע בנחת, מתוך התרוממות רוח. נוסע לאט, נזכר באבא ואמא, עליהם השלום, הדמעות זולגות והלב מתגעגע.
"כשאני עולה במוצא, כל סיבוב זה עוד אוויר. עם כל סיבוב- מתרגש מחדש. ליד ה'ברוכים הבאים' בכניסה לעיר אני חייב לעצור. הנוסעים שואלים אותי: ' מה אתה עוצר?' אבל אני חייב. אני מוציא מהכיס ספרון קטן של אבא ז"ל. יש לי שם סימן, ואני קורא את מה שאמר דוד המלך עליו השלום- בשערייך ירושלים. אני חייב לומר את הפסוקים האלה, ורק אז חוזר למונית וממשיך." הרב מפליג בתיאורי הנהג המיוחד שפגש, מתפעל מיכולתו לשמור פינה חמה לקודש בתוך העבודה היומיומית והשוחקת. "ערגה פנימית נשמתית", הרב קורא לזה, ומנסה לשמר בכולנו את כוחות הנפש היותר עמוקים, כבסיס לפעילות תובענית בחיי היומיום.
מתוך "וקראתם דרור"
